בסיום עצתו של יתרו למשה בדבר הקמת מערכת המשפט, הוא מסכם את התנאים להצלחת המהלך ואת התועלת הכפולה שתצמח ממנו, הן למנהיג והן לעם. יתרו מציג תוכנית שנועדה להחליף את העומס והכאוס בסדר, ביעילות ובשלווה.
התנאי המרכזי שמעמיד יתרו מגולם במילים וְצִוְּךָ אֱלֹהִים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שיתרו מורה למשה להמלך בגבורה, כלומר, העצה תצא לפועל אך ורק אם ה' יסכים לה ויצווה עליה במפורש [רש"י, אבן עזרא, רשב"ם, קאסוטו]. הסכמה אלוהית זו קריטית מכמה סיבות: ראשית, אם משה ימנה שופטים על דעת עצמו, המהלך עלול להיכשל ולעורר מחלוקות, שכן העם יתקשה לקבל את מרותם. אך כאשר המינוי נעשה בציווי ה', תהיה אימת השופטים על העם והם יצייתו לפסיקותיהם [חתם סופר]. שנית, מבחינה הלכתית, אסור לתלמיד להורות הלכה בפני רבו. לכן, נדרש ציווי אלוהי מיוחד שיתיר לשופטים החדשים לדון ולהורות בנוכחות משה, רבם של ישראל [פרדס יוסף].
גישה אחרת מסבירה כי המילים הללו מהוות הבטחה: אם משה יאציל סמכויות לשופטים, השעה תהיה פנויה עבורו לקבל מה' שפע של הלכות ותורה שבעל פה, מבלי להיות טרוד בסכסוכי העם [העמק דבר, רלב"ג]. מנגד, יש המפרשים את התנאי כסדר פעולות מחייב – על משה ללמד תחילה את העם את חוקי ה', ורק לאחר שיהיו בקיאים בהם, יסכים ה' למינוי שופטים מתוכם, שכן לא ניתן למנות דיין שאינו בקיא בדין [כלי יקר].
אם אכן יתקיים התנאי, התוצאה הראשונה תהיה וְיָכָלְתָּ עֲמֹד. הפרשנים מבארים כי המילה עמוד משמשת כאן כשם הפועל, במשמעות של "לעמוד" [אבן עזרא, אבי עזר]. המשמעות הפשוטה היא שמשה יוכל לשאת את משא ההנהגה מבלי לקרוס תחת הנטל, ויהיה חופשי לקום ולעמוד מתי שירצה, במקום לשבת על כס המשפט מבוקר עד ערב [שד"ל, מלבי"ם, נחל קדומים]. רובד עמוק יותר קושר זאת לאופי נבואתו של משה: בשונה משאר הנביאים שנפלו על פניהם, משה קיבל את נבואתו כשהוא עומד על רגליו. האצלת סמכויות המשפט נועדה לשמור על כוחותיו הפיזיים כדי שיוכל להמשיך לעמוד ולקבל את הנבואה כראוי [אור החיים]. היבט נוסף הוא ההגנה הרוחנית – אם ה' הוא שיבחר את השופטים, משה יוכל "לעמוד" ולהיות נקי מאשמה. אך אם משה יבחר אותם בעצמו ללא ציווי, הוא ישא בעונש על כל טעות משפטית שלהם, ולא יוכל לעמוד בכך [נחלת יעקב].
התוצאה השנייה נוגעת לציבור: וְגַם כָּל הָעָם הַזֶּה עַל מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם. בעוד שיש המפרשים כי "כל העם הזה" רומז ספציפית למעגל ההנהגה המלווה את משה – אהרון, נדב, אביהוא ושבעים הזקנים [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים], רוב המפרשים רואים בכך התייחסות להמוני העם הבאים להישפט. במקום להמתין שעות ארוכות בתור ולהותיר את המריבות בעינן, כל אדם יוכל לגשת לשופט מקומי הקרוב לאוהלו, לזכות למשפט מהיר, ולשוב לביתו בשלווה וללא ערבוביה [אבן עזרא, שד"ל, ביאור שטיינזלץ, חזקוני].
המושג "שלום" מקבל כאן משמעות מיוחדת: אין מדובר רק בהיעדר מריבה, אלא בהשלמה פנימית עם עשיית הצדק. כאשר מערכת המשפט פועלת כראוי, אפילו בעל הדין שהפסיד במשפט ויצא חייב, מקבל את הדין באהבה והולך לדרכו בשלום, מתוך ידיעה שהאמת יצאה לאור [ספורנו, תורה תמימה]. תפקידו של השופט אינו רק לפסוק, אלא להשיב כל אדם למקומו ולמעמדו הראוי והנכון בחברה [רש"ר הירש]. במבט רחב והיסטורי יותר, "מקומו" של העם רומז לארץ ישראל. מינוי דיינים כשרים ועשיית משפט צדק הם הזכות שבזכותה יזכה העם כולו להיכנס לארץ המובטחת ולשבת בה בשלום [כלי יקר].