רגע של תמורה רגשית ורוחנית עמוקה מתרחש כאשר אדם שבא מבחוץ שומע על הנסים הגדולים שאירעו לעם. התגובה המתוארת מורכבת ומשלבת בתוכה שמחה עצומה, תגובה פיזית, אמפתיה לעבר, ושינוי זהות מוחלט.
המילה וַיִּחַדְּ זוכה למגוון רחב של פירושים, החושפים את מורכבות תגובתו של יתרו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה נגזרת מהשורש ח-ד-ה, ומשמעותה הפשוטה היא שמחה וחדווה. מבחינה דקדוקית, האות חי"ת מנוקדת בפתח משום שהיא אות גרונית, והאות דל"ת מודגשת, תופעה נדירה ביותר בסוף מילה במקרא [אבן עזרא, חזקוני, מנחת שי].
אולם, השימוש במילה הייחודית הזו, ולא במילה שגורה כמו "וישמח", מרמז על רבדים נוספים. יש המפרשים כי מרוב שמחה פתאומית ובלתי צפויה, התרחשה בגופו של יתרו תגובה פיזית עזה, כפי שקורה לעיתים לאדם המקבל בשורה טובה ויוצאת דופן [אור החיים]. מנגד, שורה ארוכה של פרשנים מסבירה את התגובה הפיזית באופן שונה לחלוטין, ודורשת את המילה מלשון "חידודין". לפי גישה זו, נעשה בשרו של יתרו חידודין חידודין (כעין עור ברווז וקמטים), משום שלצד השמחה על הצלת ישראל, הוא חש צער ועוגמת נפש על אובדנם של המצרים [רש"י, תורה תמימה, שפתי חכמים]. צער זה נבע מכך שהמצרים היו בני בריתו וקרוביו בעבר [רבנו בחיי], או מתוך מחשבה שהם נענשו בטרם התמלאה סאת חטאיהם, בניגוד לאריכות האפיים האלוהית הרגילה [משכיל לדוד], ויש אף שהסבירו כי יתרו הצטער על כך שהמצרים לא זכו להתגייר כפי שהוא זכה [ברכת אשר]. מכאן נטבע הפתגם ולפיו אין לבזות גוי בפני גר עד עשרה דורות, שכן יתרו היה הדור העשירי למצרים, או משום שרק לאחר עשרה דורות נשכח לחלוטין עברו של הגר [רבנו בחיי, גור אריה, פרדס יוסף].
המתח שבין השמחה לצער מיושב על ידי פרשנים המסבירים כי המונח "חדווה" מצביע על שמחה פנימית ועמוקה המתגברת על העצב החיצוני [מלבי"ם]. יתרו לא שמח על הרע שקרה למצרים כשלעצמו, אלא על כך שהרעה הזו הובילה לטובתם של ישראל [רלב"ג, ספורנו, בכור שור].
רובד פרשני נוסף קושר את המילה וַיִּחַדְּ לשורש י-ח-ד. לפי פירוש זה, יתרו ייחד את שמו של ה' ונתגייר. הוא הבין כעת שה' הוא אחד ואין רשות של טוב ורשות של רע, אלא גם הרעות שהובאו על מצרים נועדו לתכלית טובה [רבנו בחיי, מלבי"ם, קונטרס חיבה יתירה]. בהקשר של הגיור, יש הדורשים את המילה מלשון חדות, ומסבירים שיתרו העביר חרב חדה על בשרו ומל את עצמו כדי להיכנס בברית [תורה תמימה, צפנת פענח, חתם סופר].
שמחתו של יתרו מופנית עַל כָּל הַטּוֹבָה. טובה זו כוללת מתנות גשמיות ורוחניות כאחד: המן שפטר אותם מהוצאות כלכליות, הבאר שמימיה ריפאו אותם, ענני הכבוד, ועל כולן התורה שעומדת לעד [רש"י, העמק דבר, משכיל לדוד, ביאור יש"ר, ברטנורא].
הפסוק מסתיים בהדגשה אֲשֶׁר הִצִּילוֹ מִיַּד מִצְרָיִם. תוספת זו נועדה ללמד שההצלה עצמה שקולה כנגד כל שאר הטובות גם יחד [העמק דבר, מזרחי]. גדלות ההצלה נובעת מכך שמצרים הייתה ארץ מסוגרת שממנה לא הצליח לברוח אף עבד מעולם, ועל אחת כמה וכמה אומה שלמה של שישים ריבוא [רש"י, ברטנורא, דברי דוד]. כמו כן, ההדגשה על ההצלה ממצרים מרמזת על הצלה מידו של שרם הרוחני של המצרים שהחזיק בישראל [אלשיך], או על כך שהם ניצלו למרות שעל פי גזירת ברית בין הבתרים היו עדיין ראויים להמשיך ולהשתעבד [חזקוני].