שמות, פרק י״ח, פסוק כ״א

הקמת מערכת המשפט הראשונה בעם ישראל דרשה בחירה קפדנית של מנהיגים ושופטים. עצתו של יתרו למשה מציגה את תכונות האופי הנדרשות מאנשי ציבור, ומתווה מבנה מדורג שנועד להקל על העומס המוטל על המנהיג.

המילה תֶחֱזֶה (תראה, תבחר) אינה מציינת רק ראייה פיזית. רוב הפרשנים מסכימים כי בחירת השופטים דרשה שימוש ברוח הקודש או בנבואה, שכן תכונות פנימיות כמו יראת אלוהים ושנאת בצע סמויות מן העין, ורק אדם כמשה יכול היה להבחין בהן מתוך חכמת הפרצוף [רש"י, רבנו בחיי, מלבי"ם]. בנוסף, ההדגשה וְאַתָּה מלמדת שמשה עצמו נדרש לבצע את המיון הקפדני הזה [ספורנו]. עם זאת, הבחירה נעשתה מִכׇּל־הָעָם, כלומר גם מתוך ההמון הפשוט ולא רק מקרב תלמידי חכמים, בתנאי שניחנו במידות המתאימות [העמק דבר].

התכונה הראשונה הנדרשת היא אַנְשֵׁי־חַיִל. גישה מרכזית מפרשת זאת כאנשים בעלי כוח, אומץ וגבורה, שאינם פוחדים מאיש ומסוגלים להציל עשוק מיד עושקו [אבן עזרא, כלי יקר, רשב"ם]. לעומתם, יש המפרשים תכונה זו כעושר כלכלי; אנשים עשירים אינם זקוקים להחניף לאיש ואינם נושאים פנים בדין [רש"י, תורה תמימה]. דעה נוספת רואה במושג זה שם כולל לאנשים הראויים להנהיג ציבור גדול, המאגדים בתוכם את כל המידות הטובות [רמב"ן, טור].

התכונה השנייה היא יִרְאֵי אֱלֹהִים. אלו שופטים שאין להם מורא מבני אדם אלא מה׳ לבדו [אבן עזרא]. הם חשים יראת עונש ורואים עצמם כאילו חרב מונחת על צווארם וגיהינום פתוח תחתיהם, ולכן הם מדקדקים מאוד במשפט [אור החיים, רבנו בחיי].

התכונה השלישית, אַנְשֵׁי אֱמֶת, מתארת אנשים אמינים שאינם משקרים, שניתן לסמוך על הבטחותיהם, ולכן דבריהם נשמעים ומתקבלים על ידי הציבור [רש"י, גור אריה]. מעבר לאמירת אמת, אלו אנשים ששכלם ישר והם יודעים להבחין בין אמת לשקר בדין [כלי יקר, העמק דבר].

התכונה הרביעית, שֹׂנְאֵי בָצַע, זוכה למגוון פירושים. על פי הפשט, אלו אנשים השונאים שוחד וגזל [רשב"ם, אבן עזרא]. אולם, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאלו דיינים ש"שונאים את ממונם בדין". כלומר, גם אם בעל דין אלים יאיים עליהם שישרוף את שדותיהם או ישחית את רכושם אם לא יטו את הדין לטובתו, הם יהיו מוכנים לספוג את ההפסד הכלכלי ולא לעוות את המשפט [רש"י, מזרחי, הרא"ש, חזקוני]. פירוש נוסף גורס כי מדובר באנשים שאינם מקבלים מתנות או הלוואות כלל משום אדם, כדי שלא יגיעו למצב של נשיאת פנים [רמב"ן בשם אונקלוס].

הפסוק חותם במבנה הערכאות של המערכת המשפטית: שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. חלוקה זו נועדה ליצור סדר שבו שופט זוטר דן ראשון, ובמקרה הצורך הדין עולה לערכאה גבוהה יותר, עד למשה [ספורנו].
הפרשנים מתחבטים בשאלת הכמות העצומה של השופטים שעולה מחלוקת שרים זו. אם נחשב את השרים על פי שישים ריבוא (600,000) בני ישראל, נגיע למספר בלתי נתפס של עשרות אלפי שופטים (כמעט שמינית מהעם). כדי ליישב קושי זה, הוצעו מספר כיוונים: יש שטענו כי השרים לא היו ממונים על קבוצות מתוך העם, אלא מדובר באנשים ששלטו על משרתיהם ועבדיהם הפרטיים [אבן עזרא]. אחרים הסבירו כי המספרים אינם מציינים כמות נפרדת של אנשים, אלא משרות חופפות; כלומר, השופטים הבכירים נבחרו מתוך השופטים הזוטרים יותר, כך שאותו אדם נשא במספר תפקידים במקביל [מזרחי, דעת זקנים, לבוש האורה]. גישה נוספת מציעה שהתואר שר אלף אינו מציין אדם ששופט אלף איש, אלא את האדם המובחר והטוב ביותר שנבחר מתוך קבוצה של אלף איש [גור אריה].

מעניין לציין את הסיבה שבגינה נכתבה פרשה כה מרכזית בתורה על שמו של יתרו, כהן מדיין. הדבר נועד ללמד שגם באומות העולם ישנם אנשים בעלי תבונה והשכלה עמוקה, ולהדגיש שה׳ בחר בעם ישראל לא בגלל עליונותם השכלית, אלא מתוך חסד ואהבת האבות [אור החיים]. בנוסף, הצעת המערכת על ידי אדם חיצוני וזר מנעה חשד בקרב העם שמשה מנסה להתנשא או להעדיף שבט מסוים על פני אחר [תולדות יצחק].