מפגשו של יתרו עם המציאות במחנה ישראל חושף בפניו תמונה מורכבת של הנהגה. לאחר ששמע על כל אשר עשה ה׳ לישראל, הוא מתבונן כעת בכׇּל־אֲשֶׁר־הוּא עֹשֶׂה לָעָם – כלומר, במעשיו של משה. דרך בני האדם היא לראות תחילה את התמונה הכוללת, ורק לאחר מכן לשאול ולחקור על פרטיה [קונטרס חיבה יתירה]. המילה "כל" מבטאת את ההיקף העצום של המשימה המוטלת על משה [קאסוטו]. משה מוקף בהמון רב, והמחנה מתנהל בחוסר סדר מנהלי, כאשר כל אדם המבקש הדרכה, משפט או תפילה נאלץ להגיע ישירות אל המנהיג היחיד [ביאור שטיינזלץ, צרור המור].
לנוכח המראה הזה, יתרו פונה למשה בשאלה כפולה: מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ, וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ. הפרשנים נחלקו בהבנת מוקד הביקורת של יתרו. גישה אחת מציעה שיתרו הוטרד מפערי המעמדות; הוא חשש שמשה נוהג כמלך השומר את כל סמכויות השלטון לעצמו ואינו מאפשר לאיש לפעול בלעדיו, או שיש פגיעה בכבודם של ישראל בכך שהם עומדים בעוד הוא יושב [בעלי ברית אברם, פרדס יוסף].
אולם, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים דוחה טענה זו. לשיטתם, אין פגם בכך שמשה יושב והעם עומד, שכן זהו סדר הדין התקין – הדיין יושב ובעלי הדין עומדים לפניו. לפיכך, מילת המפתח בביקורתו של יתרו אינה עצם הישיבה, אלא המילה לְבַדֶּךָ. המילה מַדּוּעַ מוסברת כצירוף של המילים "מה דעתך" [אבן עזרא], כלומר: מה ההיגיון בכך שאתה דן בעסקי הציבור יחידי, ללא חכמים ושופטים נוספים שיסייעו בידך? [ספורנו, חזקוני, העמק דבר].
קושי נוסף שזיהה יתרו טמון במצבו של העם. התורה משתמשת בפועל נִצָּב ולא "עומד". בעוד ש"עמידה" יכולה לבטא שהייה רגילה או מתן כבוד לאדם חשוב, "נציבה" מתארת עמידה דרוכה לתכלית מסוימת, התחזקות והמתנה דחוקה. העם אינו סתם עומד, אלא צובא על פתחו של משה, נדחק וממתין בקוצר רוח לתוצאה, כאשר כל אחד מנסה להידחף כדי להיות הראשון בדין [הכתב והקבלה, מלבי"ם].
התוצאה הישירה של ישיבת משה לבדו היא שכׇל־הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן־בֹּקֶר עַד־עָֽרֶב [רשב"ם, שד"ל, ביאור יש"ר]. זהו טורח עצום לשני הצדדים. בעלי הדין נאלצים להמתין יום שלם לבירור עניינם, ולעיתים היום חולף והם נאלצים לשוב לביתם בקטטה מבלי שהגיעו כלל לדין בגלל העומס [בכור שור, חזקוני, אלשיך]. יתרה מכך, יתרו הבחין שגם אנשים שאין להם כלל סכסוך משפטי נאלצים לעמוד ולהמתין בתוך ההמון הרב [העמק דבר].
נשאלת השאלה, כיצד משה לא הבחין בקושי בעצמו או לא מינה שופטים מיוזמתו? יש המסבירים כי באותה עת טרם ניתנה מערכת חוקים מסודרת, ומשה היה היחיד שיכול היה לדון ברוח הקודש, לדעת את צפונות הלב ולרדת לחקר האמת, ולכן סבר שאינו יכול לאצול סמכויות לאחרים [מלבי"ם, אלשיך]. בנוסף, ייתכן שמשה נמנע ממינוי דיינים כדי לא לעורר קנאה ותחרות על שררה בעם, והוא אכן היה מסוגל מבחינה רוחנית לשאת את המשא לבדו. אולם, רצון ה׳ היה להגדיל את כבודם של ישראל ולמנות להם שופטים, והוא המתין במכוון לבואו של יתרו כדי לזכות אותו במתן עצה היסטורית זו [נחל קדומים].