עצתו של יתרו למשה משרטטת חלוקת תפקידים ברורה בהנהגת העם. במקום לשקוע בפרטי הסכסוכים היומיומיים של כל יחיד, נדרש משה להתמקד בתפקידו כמורה הדרך הרוחני והמוסרי של האומה כולה, ולהאציל את סמכות השיפוט המעשית לאנשים אחרים [רמב"ן, רבנו בחיי, קאסוטו]. עליו להתוות את העקרונות הכלליים של הנהגת הציבור והיחיד מראש, בדרך של ציווי לדורות, עוד בטרם יתרחשו מעשים הדורשים בירור משפטי [שד"ל].
הפועל וְהִזְהַרְתָּה מתפרש בשני אופנים משלימים. מחד גיסא, משמעותו היא אזהרה ושמירה מפני חטא [אבן עזרא]. מאידך גיסא, הוא נגזר משורש זֹהַר ואור; תפקידו של משה הוא לברר וללבן את החוקים עד שיאירו בבהירות, כך שהעם יבין את חשיבותם ויישמר באופן טבעי מפגיעה בהם [רש"ר הירש, ביאור יש"ר]. התוספת של האות ה"א בסוף המילה מצביעה על כך שאזהרה זו דורשת את כוחו הרוחני והאלוהי הייחודי של משה כדי שתפעל את פעולתה כראוי על העם [העמק דבר].
אזהרה זו, המתייחסת אל הַחֻקִּים ואל הַתּוֹרֹת, מתמקדת במצוות הלא-תעשה. היא כוללת הן את האיסורים המעשיים, והן את המצוות התלויות בלב, באמונה ובמחשבה, כגון אהבת ה' ויראתו, והימנעות משנאה, נקימה ונטירה [אבן עזרא, מלבי"ם, רלב"ג].
בחלקו השני של הפסוק עובר המוקד מן האזהרות אל ההדרכה החיובית. הביטוי יֵלְכוּ בָהּ משמעו "אשר ילכו בה" [אבן עזרא, ביאור יש"ר], והמילה דרך מופיעה כאן בלשון נקבה משום שהיא מכוונת לתורה, הנקראת בלשון נקבה [תורה תמימה].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי הַדֶּרֶךְ מסמלת את מערכת המידות, יחסי האנוש והליכות העולם [רלב"ג, מלבי"ם, שטיינזלץ]. על פי מסורת חז"ל, הדרך היא גמילות חסדים, המהווה את יסוד המצוות שבין אדם לחברו. הדרכה זו הופכת את הדאגה האנוכית לקיום העצמי לשאיפה שכל מטרתה היא להיטיב עם הזולת. באופן מעשי, "ילכו" רומז למצוות ביקור חולים, ו"בה" רומז למצוות קבורה, גם כאשר הדבר דורש מסירות נפש, עמידה בסכנה הידבקות או ויתור על כבוד עצמי [תורה תמימה, רש"ר הירש]. ביטוי זה אף משמש כמקור מרומז בתורה לחובה לציין ולסמן קברים כדי להזהיר עוברי אורח מפני טומאה [תורה תמימה, פרדס יוסף].
נוסף על כך, תחת המילים וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם נכללת גם החובה ללמד את העם אומנות ומקצוע כדי שיוכלו להתפרנס מיגיע כפיהם, להועיל ליישובו של עולם ולא לבוא לידי בטלה [תורה תמימה, פרדס יוסף]. כמו כן, הדרכה זו כוללת גם את קביעת נוסח התפילה בציבור [העמק דבר].
בעוד הַמַּעֲשֶׂה מתייחס לקיום המעשי של מצוות העשה, כגון שבת, תפילין, ציצית ומועדים [אבן עזרא, רלב"ג], וכן לשורת הדין הנוקשה המחייבת ביחסי אנוש [תורה תמימה, רש"ר הירש], המילה יַעֲשׂוּן טומנת בחובה רובד עמוק יותר. האות נו"ן הנוספת בסוף המילה מצביעה על תכונה נפשית עליונה של עשייה "לפנים משורת הדין" – נכונות לוותר על הזכות המשפטית הטהורה למען החסד והרחמים. אף שדין התורה הבסיסי שווה לכל אדם, אנשי המעלה אינם מסתפקים בשורת הדין לבדה; הם הופכים את עשיית הטוב והישר לטבע שני, ופועלים מתוך זריזות והפלגה הרבה מעבר לחובה הבסיסית הנדרשת מהם [הכתב והקבלה, העמק דבר, תורה תמימה, רש"ר הירש].