תשובתו של משה בסמוך לביקורת של יתרו חותנו, אשר תמה מדוע משה יושב לבדו לשפוט את העם מהבוקר עד הערב, מציגה את תפיסת עולמו לגבי תפקידו. משה מסביר כי תפקידו אינו מסתכם בשפיטה רגילה, אלא במתן מענה כולל ומקיף לצרכיו הרוחניים, האישיים והמשפטיים של העם.
ראשית, הפרשנים מדייקים כי המילים כִּי יָבֹא אינן כתובות בלשון עתיד אלא בלשון הווה מתמשך. כלומר, משה מתאר מציאות יומיומית קבועה שבה העם ממתין וניצב עליו בתור באופן תדיר כדי לקבל מענה [רש"י, מזרחי, גור אריה, שפתי חכמים, נתינה לגר].
במוקד תשובתו של משה עומד הביטוי לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים. הפרשנים נחלקו לגבי משמעותו המדויקת של מושג זה, וניתן לזהות במקורות שלוש גישות מרכזיות המשלימות זו את זו באשר לסיבת בואו של העם:
הגישה הראשונה רואה בדרישת אלוהים פנייה לנביא לצורך ישועה והדרכה אישית. העם מגיע אל משה כדי שיתפלל על חוליהם, יודיע להם מה עלה בגורלן של אבדות, וימסור להם את דבר ה' לגבי העתיד להתרחש, כפי שהיה מקובל לעשות אצל נביאים בדורות מאוחרים יותר [רמב"ן, קצור בעל הטורים, רבינו בחיי, העמק דבר, הטור הארוך, ביאור יש"ר, פרדס יוסף].
הגישה השנייה מפרשת את הביטוי כבקשה ללימוד תורה והדרכה רוחנית מפי הגבורה. העם צמא לדעת את דרכי ה', את חוקיו, ולקבל הדרכה מוסרית כיצד לעבוד את ה' מאהבה ויראה. בנוסף, מנהיגי העם באים להתייעץ עמו לגבי סדרי המחנה והנהגת הציבור [רש"י, אבן עזרא, ספורנו, הכתב והקבלה].
הגישה השלישית מתמקדת במשפט וצדק. על פי גישה זו, דרישת אלוהים היא למעשה בקשה למשפט אלוהי מוחלט בסכסוכים. במקרים קשים, כגון סכסוך ממוני ללא עדים, העם זקוק למשה שיוציא את האמת לאור מפי הגבורה [שד"ל, בכור שור, קאסוטו, כלי יקר].
מתוך הדברים עולה השאלה שניצבה בבסיס ביקורתו של יתרו: מדוע משה עושה זאת לבדו ואינו ממנה דיינים אחרים? הפרשנים מסבירים כי משה מבהיר ליתרו שאין מדובר בכפייה מצידו, אלא ברצונו החופשי של העם. האנשים בוחרים לבוא דווקא אליו מכיוון שהם מחפשים את הצדק המוחלט והאמיתי שרק הוא, בהיותו בדרגה הנבואית הגבוהה ביותר והיחיד שזוכה לגילוי אלוהי ישיר, יכול לספק [אור החיים, רשב"ם, ביאור שטיינזלץ, שפתי כהן].
נקודה מרכזית נוספת שמעלים הפרשנים קשורה לפער שזיהה יתרו כאשר ראה את משה יושב בשעה שכל העם עומד סביבו, דבר שעשוי להיראות כזלזול בבעלי הדין. משה מסביר כי מאחר שהעם בא לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים במובן של לימוד תורה, הרי שחל כאן הכלל ההלכתי לפיו הרב יושב והתלמידים עומדים. העם עומד מרצונו מתוך כבוד, בהמתנה ללמוד ולשמוע את דבר ה' [פני דוד, משכיל לדוד]. יתרה מזאת, משה היה מנצל את בואם של בעלי הדין כדי ללמד אותם תורה וחוקים שאינם קשורים בהכרח לסכסוך הספציפי שלהם, מה שהאריך את משך הדיון [קונטרס חיבה יתירה]. סיבה נוספת לכך שמשה דן לבדו היא ההלכה האוסרת על תלמיד להורות הלכה בפני רבו, ולכן כל עוד משה נוכח במקום, איש מלבדו אינו רשאי לדון ולשפוט [חומת אנך].