בפסוק זה מציע יתרו למשה מהפכה ניהולית ורוחנית. לאחר שהבחין בעומס המוטל על משה השופט את העם לבדו, יתרו משרטט חלוקת תפקידים ברורה: משה ישתחרר מהעיסוק השוחק בפרטים הקטנים, ויתמקד בתפקידו הייחודי כצינור המקשר בין העם לה'.
יתרו פותח בהצעה עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי, בקשה להאזין לדבריו באופן מיידי ומתוך הבנה עמוקה המזהה את רוח הקודש שבדברים [מלבי"ם, העמק דבר], ומצהיר אִיעָצְךָ, כלומר אתן לך עצה [אבן עזרא, ביאור יש"ר, שטיינזלץ]. ביחס לביטוי וִיהִי אֱלֹהִים עִמָּךְ, נחלקו הפרשנים לשתי גישות מרכזיות. הגישה הראשונה מפרשת זאת כהנחיה לבקש את הסכמת ה': יתרו מייעץ למשה לשמוע לעצתו, אך דורש ממנו להיוועץ בה' כדי לוודא שהמהלך מקובל עליו [רש"י, רמב"ן, מזרחי, גור אריה, דברי דוד]. הגישה השנייה רואה בכך הבטחה לעזרה, הצלחה ותמיכה: אם תפעל כך, ה' יעזור לך, יעניק לך חכמה, ותוכל לעמוד במשימה הקשה [אבן עזרא, רשב"ם, שד"ל, מלבי"ם, בכור שור].
בהמשך, יתרו מגדיר את תפקידו החדש של משה: הֱיֵה אַתָּה לָעָם מוּל הָאֱלֹהִים. המילה לָעָם מתפרשת כפעולה שנעשית בעבור העם ולמענו [אבן עזרא, שד"ל]. רוב הפרשנים מסכימים כי משמעות ההוראה היא שמשה צריך לשמש כנציג, שליח ומליץ מתווך בין בני ישראל לבין ה' [אבן עזרא, ספורנו, שד"ל, הכתב והקבלה, שטיינזלץ, רש"ר הירש]. עם זאת, ישנם דגשים שונים לאופי מנהיגות זו. חלק מהפרשנים מדגישים את היבט התפילה, לפיו משה נדרש לעמוד לפני ה' ולבקש רחמים על צרותיהם של ישראל כנציגם האוהב [רמב"ן, רבנו בחיי, העמק דבר]. אחרים מדגישים את ההיבט הנבואי וההלכתי, לפיו משה צריך לשמור על דבקות תמידית בה' כדי לשאול ולקבל את התורה והמצוות, מבלי להיות מוטרד ממריבות העם [רלב"ג, נתינה לגר]. גישה פילוסופית מציגה את משה כמתווך דו-כיווני, שתפקידו להוריד את השפע וההנחיה האלוהית לעולם, ובמקביל להעלות את ענייני העם השפלים מעלה אל ה' [מלבי"ם]. מנגד, קיימת פרשנות חריגה המציעה כי המילה אלוהים בפסוק מתייחסת לדיינים בשר ודם, וכוונת יתרו היא שמשה ימנה דיינים נוספים ויהיה שופט בכיר השקול כנגדם [קונטרס חיבה יתירה]. דעה נוספת מציעה שיתרו ניסח את דבריו מתוך תפיסת עולמו הקודמת, וראה את משה בדומה לכוהנים בעולם העתיק הניגשים אל האלוהות כדי להגיש את בקשות המאמינים, תפקיד שרק משה יכול למלא [קאסוטו].
לבסוף, יתרו מנחה: וְהֵבֵאתָ אַתָּה אֶת הַדְּבָרִים אֶל הָאֱלֹהִים. מהם אותם הַדְּבָרִים שמשה נדרש להביא? גישה אחת טוענת כי מדובר בסכסוכים ובדברי הריבות שבין אדם לחברו, אותם משה מביא לפני ה' [רש"י, מזרחי, ברכת אשר]. גישה שנייה מסבירה שאלו הן השאלות ההלכתיות והמשפטיות הקשות וכבדות המשקל שמשה לא ידע את התשובה עליהן, ולכן נדרש להביאן להכרעה אלוהית ישירה [אבן עזרא, רשב"ם, ספורנו, טור הארוך]. גישה שלישית סבורה כי אלו הן בקשות אישיות וצרות הלב של העם, שעבורן משה צריך לגשת ולבקש רחמים מאת ה' [העמק דבר, קאסוטו].