מנהיגותו של משה חוזרת לשגרה התובענית מיד לאחר המפגש המשפחתי עם חותנו. נטל ההנהגה הציבורית, הכולל פסיקת הלכות, פתרון סכסוכים והוראת הדרך, מוטל כולו על כתפיו של אדם אחד, והמוני העם ממתינים למוצא פיו.
לגבי התזמון המדויק של המילה מִֽמׇּחֳרָ֔ת, קיימת מחלוקת ענפה בין המפרשים. גישה אחת מפרשת את המילה כפשוטה – למחרת בואו של יתרו אל מחנה ישראל ולמחרת סעודת קבלת הפנים שנערכה לו. לפי פירוש זה, הכתוב מדגיש כי משה התפנה לאורחיו רק ליום אחד, ומיד למחרת שב במלוא המרץ להתעסק בצורכי הציבור ולא נטרד ימים רבים בענייני משפחתו [אבן עזרא, רשב"ם, אברבנאל, מלבי"ם]. לעומת זאת, גישה מרכזית אחרת טוענת כי אין התורה כתובה על פי סדר כרונולוגי, והאירוע התרחש למעשה בשלב מאוחר הרבה יותר – למחרת יום הכיפורים של השנה הראשונה לצאתם ממצרים, ביום שבו ירד משה מן ההר עם הלוחות השניים. ההוכחה לכך היא שמשה מצהיר בהמשך כי הוא מודיע לעם את "חוקי האלוהים ותורותיו", דבר שלא יכול היה להתרחש בטרם ניתנה התורה [רש"י, מזרחי, גור אריה]. גישת ביניים מציעה כי לא מדובר ביום הכיפורים עצמו, שכן העם לא היה צם בטרם נצטווה על כך, אלא הכוונה היא ליום שלאחר הקרבת הקרבנות של יתרו, אירוע שהתרחש לאחר יום הכיפורים, שכן עד אז לא היה למשה יום פנוי לשבת ולשפוט את העם [רמב"ן, טור הארוך].
הניגוד הפיזי המשתקף במילים וַיֵּ֥שֶׁב מֹשֶׁ֖ה לעומת וַיַּעֲמֹ֤ד הָעָם֙ עורר דיון נרחב. יש המפרשים כי משה ישב כמלך בשעה שכל העם עמדו סביבו, ודבר זה הוקשה בעיני יתרו, שראה בכך זלזול בכבודם של ישראל ועל כן הוכיח את משה [רש"י, חזקוני]. מנגד, פרשנים רבים מסבירים כי זוהי דרך המשפט התקינה: השופט חייב לשבת כדי שדעתו תהיה מיושבת וצלולה לחקור את האמת, ואילו בעלי הדין והעדים חייבים לעמוד כדי שלא יהיה להם פנאי ורוגע לחשוב ולתכנן טענות שקר [אבן עזרא, רלב"ג, תולדות יצחק]. לפי גישה זו, יתרו לא התרעם על עצם העמידה, אלא על כך שמשה שופט לבדו, מה שגורם להמוני העם לעמוד ולהמתין שעות ארוכות בתור כדי לזכות להישפט, או להמתין עד שמשה יסיים את עסקיו הציבוריים הרבים [ספורנו, רלב"ג].
הביטוי מִן־הַבֹּ֖קֶר עַד־הָעָֽרֶב מוסבר על ידי חלק מהפרשנים כתיאור מציאותי של העומס העצום. הבוקר מוגדר כזמן זריחת השמש או עלות השחר, והערב כשקיעת השמש [אבן עזרא, תולדות יצחק]. מכיוון שמשה היה השופט היחיד ללא כל סיוע, התור השתרך לאורך כל שעות היום [רשב"ם]. אולם, חז"ל ובעקבותיהם פרשנים רבים שואלים: וכי יעלה על הדעת שמשה ישב ודן ללא הפסקה כל היום כולו? מתי נותר לו זמן ללמוד וללמד תורה? מכאן הם לומדים עיקרון רוחני עמוק: כל דיין שדן "דין אמת לאמיתו" (כלומר, דין המבוסס על חקר האמת המוחלטת ולא רק על אומדן או פשרה), אפילו אם ישב בדין שעה אחת בלבד, הכתוב מעלה עליו כאילו עסק בתורה כל היום כולו, וכאילו נעשה שותף לה׳ במעשה בראשית. הקישור למעשה בראשית נלמד מהשימוש במילים "בוקר" ו"ערב", המזכירות את בריאת העולם ("ויהי ערב ויהי בקר"). הרעיון הוא שהעולם נברא במידת הדין ומתקיים בזכות הצדק; לכן, שופט שעושה צדק מונע חמס וגזל, ובכך הוא מקיים את יסודות העולם ושותף פעיל בהמשך מעשה הבריאה [רש"י, כלי יקר, גור אריה].