חשבתם פעם כמה קשה זה לנהל משימה ענקית לגמרי לבד, כשכולם מסביב מחכים רק למוצא פיכם? זה בדיוק מה שראה יתרו כשהגיע למחנה ישראל. הוא מסתכל מסביב ורואה את כל מה שמשה עושה. המילה הקטנה הזו, כל, מראה לנו כמה עצומה וגדולה הייתה העבודה של משה. הוא היה מוקף בהמון אנשים, וכל מי שהיה צריך עזרה, משפט או תפילה, הגיע ישירות ורק אליו.
כשהוא רואה את העומס הזה, יתרו שואל את משה: מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ? המילה מַדּוּעַ בעצם שואלת: מה דעתך? מה ההיגיון בכך שאתה מטפל בכל כך הרבה אנשים לגמרי לְבַדֶּךָ, בלי עוד חכמים שיעזרו לך? יתרו לא כעס על כך שמשה יושב בזמן שהעם עומד, כי ככה נהוג ששופט יושב כשהוא מקשיב לאנשים. הבעיה האמיתית שהפריעה לו הייתה שמשה עושה הכל לבד.
בנוסף, יתרו ראה עד כמה לעם קשה. התורה מתארת שכל העם נִצָּב עָלֶיךָ מִן־בֹּקֶר עַד־עָֽרֶב. יש הבדל בין סתם לעמוד לבין להיות נִצָּב. האנשים לא עמדו בנחת, אלא עמדו עמידה מתוחה ודרוכה, נדחפו והמתינו בקוצר רוח כדי להיות הראשונים שידברו עם משה. זה היה מעייף מאוד גם למשה וגם לאנשים, שלפעמים חיכו יום שלם מתחילת הבוקר, ובגלל העומס נאלצו לחזור לאוהל שלהם בערב בלי שקיבלו תשובה.
אז איך משה, המנהיג החכם שלנו, לא שם לב לזה בעצמו? משה ידע שהוא שופט בעזרת רוח הקודש ויכול לראות את האמת בתוך הלב של האנשים, ולכן חשב שרק הוא מתאים לתפקיד. הוא גם לא רצה למנות שופטים אחרים כדי שאנשים לא יקנאו זה בזה. משה באמת היה מספיק חזק כדי לשאת את כל המשא הזה לבדו. אבל ה׳ רצה משהו אחר. ה׳ רצה לתת כבוד לעם ישראל ולמנות להם שופטים רבים שיעזרו להם, והוא פשוט המתין במכוון שיתרו יגיע, כדי לתת ליתרו את הכבוד הגדול להציע את העצה החכמה הזו.