הציווי הניתן לנביא נושא משקל היסטורי דרמטי, ומהווה תיעוד מדויק לרגע תחילתה של פורענות רחוקה. יחזקאל, הנמצא בגלות בבל, מקבל הוראה אלוהית לתעד את התאריך המדויק שבו החל המצור על העיר.
הפרשנים עומדים על הכפילות לכאורה בהוראה לכתוב גם את שם היום וגם את עצם היום, ומסבירים כי מדובר בדרישה לדיוק מרבי. הגישה המרכזית היא ששם היום מכוון ליום המסוים בשבוע, בעוד שעצם היום מתייחס לתאריך המדויק בחודש, שהוא העשרה בטבת [מלבי"ם, מצודת דוד, רד"ק]. מעבר לכך, המילה עצם מוסברת כגוף הדבר ועיקרו [מצודת ציון], או כביטוי המדגיש את כוחו העוצמתי של אותו יום [מלבי"ם]. המשמעות של המילה סמך היא התקרבות [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], והכוונה היא שמלך בבל הגיע עם חילו, בנה דייק סביב ירושלים והחל בפועל את המצור עליה [רש"י, רד"ק].
מטרת הכתיבה המיידית של התאריך, על אף שהנביא נמצא הרחק בבבל, היא לבסס את אמינות נבואתו. הפרשנים מסכימים כי התיעוד נועד לשמש הוכחה ניצחת: כאשר יגיעו לבסוף המגידים מירושלים ויאשרו כי המצור אכן החל בדיוק באותו היום, יבינו הגולים כי יחזקאל הוא נביא אמת המדבר בשם ה', ויחדלו מלהקשיב לנביאי השקר שהפיחו בהם תקוות שווא [מצודת דוד, רד"ק, חומת אנך]. עצם התיעוד מעניק ליום זה ערך היסטורי לדורות [ביאור שטיינזלץ].
לצד ההוכחה הנבואית, יש בציון תחילת המצור גם רובד של חסד אלוהי. עצם העובדה שהעיר עמדה במצור זמן רב נועדה להעניק ליושביה שהות להתעורר מפחד ולחזור בתשובה בטרם יתרחש החורבן [חומת אנך]. בנוסף, משך המצור נושא משמעות סמלית עמוקה: מספר הימים שבהם הייתה העיר נתונה במצור עד להבקעתה תואם במדויק למספר השנים שבהם חיו בני ישראל כאומה חופשית, מאז יציאת מצרים ועד לחורבן הבית [מלבי"ם].