נביא האלוהים מקבל ציווי חריג וקשה: לכבוש את יגונו האישי על מות אשתו ולהימנע מכל מנהגי האבלות המקובלים. התנהגות יוצאת דופן זו נועדה לשמש מופת וסימן אזהרה פומבי לעם ישראל [רד"ק].
הציווי נפתח במילים הֵאָנֵק דֹּם. המילה הֵאָנֵק מבטאת אנחה וזעקה, בעוד המילה דֹּם משמעותה שתיקה [מצודת ציון]. הפרשנים נחלקו בהבנת הוראה מורכבת זו. גישה אחת מסבירה כי על הנביא לשתוק לחלוטין מן האנחה ולא להיאנח כלל [מצודת דוד, רד"ק]. לעומת זאת, פרשנים אחרים מבארים כי מותר לו להיאנח, אך עליו לעשות זאת בקול חלש ובדממה, כדי שאנקותיו לא יישמעו כלפי חוץ והוא יתייסר בשתיקה [רש"י, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. גישה ייחודית המבוססת על דברי חז"ל מחלקת את ההוראה: הנביא רשאי לזעוק ולהיאנח על המת, אך עליו "לידום" ולהימנע משאילת שלום ומדברי תורה, שאסורים על האבל [רד"ק].
ההוראה הכללית מֵתִים אֵבֶל לֹא־תַעֲשֶׂה מנוסחת בסדר מילים הפוך, והפרשנים מסכימים כי כוונתה היא "אבל מתים", כלומר איסור לנהוג במנהגי האבלות המקובלים על מתים [מצודת דוד, רד"ק, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
מכאן עובר ה׳ לפרט את האיסורים, ופותח בצו פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ. המילה חֲבוֹשׁ מתארת קשירה ותיקון על הראש [מצודת ציון]. הפרשנים מציגים שני אפיקים מרכזיים להבנת המילה פְּאֵרְךָ. הפירוש הפשטני מזהה את ה"פאר" כמגבעת, צניף או כובע מהודר. בניגוד לאבל הרגיל שאינו מתהדר במלבושיו ומסיר את מגבעתו כדי לשבת בגילוי הראש, הנביא מצווה לחבוש את כובעו [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. הפירוש השני, הנשען על מסורת חז"ל, מזהה את ה"פאר" כתפילין של ראש. בעוד שאבל רגיל אסור בהנחת תפילין, הנביא מצווה לעשות את ההיפך המוחלט ולהניחן [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, מלבי"ם].
ההוראה וּנְעָלֶיךָ תָּשִׂים בְּרַגְלֶיךָ מורה לנביא לנעול את נעליו, בניגוד גמור להלכה המחייבת אבל לחלוץ את מנעליו [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
בנוסף, נאסר עליו המנהג המופיע במילים וְלֹא תַעְטֶה עַל־שָׂפָם. המילה תַעְטֶה עניינה עטיפה, והמילה שָׂפָם מתייחסת לשיער השפתיים [מצודת ציון]. מנהג האבלים היה לעטוף את ראשם ולכסות את פניהם עד השפתיים כסמל לאבל, להסתגרות ולשתיקה, אך על הנביא נאסר לכסות את פניו בצורה זו [מצודת דוד, רד"ק, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
לסיום, ה׳ מצווה וְלֶחֶם אֲנָשִׁים לֹא תֹאכֵל. הכוונה היא ל"סעודת הבראה", הסעודה הראשונה שלאחר הקבורה. בדרך כלל, השכנים ואנשים אחרים מביאים את המזון לאבל כדי לנחמו, לתמוך בו, ולמנוע ממנו לחזור מיד לשגרת חייו. על הנביא נאסר לאכול משל אחרים, ובכך הוא משלים את ההימנעות המוחלטת מהפגנת כל סימן חיצוני לאבלו [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].