יחזקאל, פרק כ״ד, פסוק י״ז

ה' מצווה את הנביא לכבוש את יגונו על מות אשתו ולשמש אות אזהרה פומבי לעם, ולכן מורה לו מֵתִים אֵבֶל לֹא־תַעֲשֶׂה, כלומר איסור מוחלט על קיום מנהגי האבלות המקובלים. הציווי נפתח בהוראה הֵאָנֵק דֹּם, הדורשת מהנביא לשתוק לחלוטין מכל אנחה, או להיאנח בדממה מבלי שקולו יישמע, ויש המפרשים שעליו רק להימנע משאילת שלום ומדברי תורה האסורים לאבל. בניגוד לאבל הרגיל, על הנביא לקיים פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ ולקשור על ראשו מגבעת מהודרת או תפילין, וכן להקפיד כי וּנְעָלֶיךָ תָּשִׂים בְּרַגְלֶיךָ במקום לחלוץ אותן. בנוסף נאסר עליו לעטוף ולכסות את פניו עד שערות השפתיים לאות הסתגרות, כפי שמודגש במילים וְלֹא תַעְטֶה עַל־שָׂפָם, ולבסוף נאמר לו וְלֶחֶם אֲנָשִׁים לֹא תֹאכֵל, כלומר עליו להימנע מאכילת סעודת ההבראה שמביאים השכנים כדי לנחמו.