תזמון מדויק של התגלות נבואית נושא בחובו משמעות היסטורית ותיאולוגית עמוקה. ברגע קריטי בתולדות עם ישראל, בעוד הנביא שוהה הרחק בגלות בבל, מגיע אליו דבר ה' המציין את הרגע המדויק שבו מתחיל אירוע הרה גורל בארץ ישראל. נבואה זו פותחת סדרה של מסרים שנועדו לנפץ את אשליותיהם של הגולים, אשר קיוו כי העיר ירושלים תינצל בזכות חוזקה הצבאי או בזכות קדושת בית המקדש [אברבנאל].
הפרשנים מסכימים כי הציון בשנה התשיעית מתייחס לשנה התשיעית למלכותו של צדקיהו, שהיא במקביל גם השנה התשיעית לגלות המלך יהויכין. ציון זמן זה משתלב במסורת נבואית, שכן בתחילת כל שנה מאז גלות יהויכין זכה יחזקאל לנבואה מיוחדת [אברבנאל]. התאריך המדויק, בחדש העשירי בעשור לחדש, מכוון ליום עשרה בטבת [ביאור שטיינזלץ].
נשאלת השאלה מדוע נדרש הנביא לתעד דווקא את יום תחילת המצור על ירושלים, ולא את יום הבקעת החומות או שריפת המקדש. על כך מובאים שני הסברים מרכזיים. ההסבר הראשון הוא שהתיעוד נועד לאמת את נבואתו של יחזקאל. הנביא נצווה לכתוב את התאריך המדויק ולהציגו בפני הגולים בבבל בו ביום. כאשר יגיעו בהמשך פליטים מירושלים ויספרו כי המצור אכן החל באותו יום ממש, יוכחו דבריו של יחזקאל כאמת מוחלטת, והדבר ישמוט את הקרקע תחת דבריהם של נביאי השקר [אברבנאל].
מעבר לכך, התאריך המדויק טומן בחובו רמז היסטורי עמוק באשר לאורך המצור. משך הזמן שבו ישהו תושבי ירושלים תחת מצור, מיום זה ועד להבקעת העיר, מקביל במספר ימיו למספר השנים שבהן חיו בני ישראל כבני חורין, מרגע יציאתם מגלות מצרים ועד כניסתם לגלות בבל [אברבנאל].