הטרגדיה האישית של הנביא הופכת למסר חי ומטלטל עבור העם כולו. בבוקר הראשון, וָאֲדַבֵּר אֶל הָעָם, הנביא מוסר להם את דברי הנבואה שקיבל מאת ה' [רד"ק, מצודת דוד]. עצם הדיבור והאזהרה המוקדמת נועדו לאמת את נבואתו ולהוכיח לעם כי ידע מראש על מות אשתו הקרב [מלבי"ם].
וַתָּמָת אִשְׁתִּי בָּעָרֶב, מותה של אשת הנביא התרחש באופן פתאומי, ככל הנראה ממגפה [אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. וָאַעַשׂ בַּבֹּקֶר, בבוקר השני שלמחרת, בזמן הקבורה שבו ראוי להתחיל לנהוג במנהגי האבלות המקובלים, הנביא פועל בדיוק להפך [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם]. הוא עושה כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי מאת ה', ונמנע מלהראות כל סימן של צער ואבלות [רש"י, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מסבירים כי העם הבין מיד שהימנעותו של אדם חסיד ונביא מדיני אבלות אינה מקרית, אלא מהווה משל נבואי המכוון אליהם. מות אשת הנביא, "מחמד עיניו", רומז לחורבן בית המקדש. כשם שזכותו של הנביא לא הגנה על אשתו, כך ה' לא יגן על המקדש בגלל חטאי ירושלים. מעשהו של יחזקאל, שלא התאבל, מסמל את עתידם של הגולים: כאשר המקדש ייחרב ובניהם יפלו בחרב, הם לא יוכלו להתאבל ולבכות. היעדר האבל ינבע מכך שכולם יהיו שרויים בטרגדיה ולא יישאר מי שינחם אותם, וכן מתוך פחד משתק מפני הכשדים ששולטים בהם [אברבנאל].