חברת שופכי דמים שאיבדה כל בושה מוסרית אינה מנסה עוד להסתיר את פשעיה, אלא מציגה אותם לראווה. דם הנרצחים, שנותר חשוף וגלוי לעין כול, הופך לעדות נצחית הזועקת למשפט ומעוררת את חרון האף האלוהי.
הביטוי כִּי דָמָהּ מתייחס לדם הנקי שנשפך בתוך העיר בחינם [רד"ק, מצודת דוד]. הכתוב מתאר כיצד דם זה הונח עַל צְחִיחַ סֶלַע. המילה צְחִיחַ מתבארת כמקום חלק [רש"י], יבש [מצודת ציון] וחשוף מאדמה וצמחייה [ביאור שטיינזלץ]. מדובר בנקודה הגבוהה והבולטת ביותר בסלע [רד"ק, מלבי"ם].
הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שתיאור זה משמש משל לחטאים שנעשו בגלוי, בפרסום ובזדון. העיר שפכה דם מבלי לחשוש ומבלי לנסות להסתיר את מעשיה בסתר כדי שלא ייוודעו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. יתרה מכך, השארת הדם על הסלע הגבוה מסמלת את שמחתם של החוטאים במעשיהם, כך שפשעיהם יהיו לנגד עיניהם תמיד, ללא כל הרהור של תשובה [מלבי"ם], שכן החטא לא נעשה מתוך שגגה המאפשרת חרטה, אלא מתוך זדון וגאווה [רש"י].
הכתוב מדגיש את אכזריותם באומרו לֹא שְׁפָכַתְהוּ עַל הָאָרֶץ לְכַסּוֹת עָלָיו עָפָר. כאן נרמזת הקבלה אירונית לדין התורה המחייב לכסות בעפר דם של חיה ועוף לאחר שחיטתם. החוטאים זלזלו כל כך בחיי אדם, עד שדם אנושי לא זכה אפילו לכבוד המינימלי הניתן לדם של חיה, ולא כוסה או נספג באדמה [רש"י, ביאור שטיינזלץ].
כתוצאה מכך שהדם נותר חשוף על פני הסלע, העוון אינו יכול להישכח או להיסלח. הדם הגלוי עומד לפני ה׳ ודורש נקמה ומשפט [רד"ק]. בהקשר זה, יש המקשרים את תיאור הדם החשוף לסיפורו ההיסטורי של זכריה בן יהוידע הכהן, שדמו נשפך ולא נבלע בארץ, אלא נותר רותח וגלוי עד שהביא לפורענות כבדה ולשפיכות דמים המונית כעונש על רציחתו [רש"י, רד"ק].