יחזקאל, פרק כ״ד, פסוק כ״א

חורבן בית המקדש ומות ילדי הגולים מהווים את הנמשל הכואב למותה הפתאומי של אשת יחזקאל. השכינה הייתה דבקה במקדש באהבה עזה, ממש כאהבת איש לאשתו [מלבי"ם].

ההכרזה הִנְנִי מְחַלֵּל אֶת־מִקְדָּשִׁי משמעותה שה' ימסור את המקדש ביד אויבים זרים שיטמאו ויפגמו אותו [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. כדי לתאר את הקשר העמוק של העם אל המקדש, נעשה שימוש בשלושה ביטויים מרכזיים:
גְּאוֹן עֻזְּכֶם מתייחס לרוממות ולכוח שהעם התפאר בהם [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. בית המקדש היה מקור הגאווה והתפארת של ישראל על פני כל העמים, שכן כבוד ה' נראה בו בגלוי באמצעות ענן ואש עליונה [רד"ק].
מַחְמַד עֵינֵיכֶם מתאר את יופיו החיצוני של המקדש, שהיה מרשים בבניינו ובתבניתו [רד"ק].
וּמַחְמַל נַפְשְׁכֶם הוא לשון חמלה, רחמים ואהבה עמוקה [מצודת ציון, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הגולים אהבו את המקדש וקיוו בכל יום לשוב אליו, בין היתר בעקבות הבטחות השווא של נביאי השקר שהיו עמם בבבל [רד"ק].

האסון אינו מסתכם רק בחורבן המבנה, אלא פוגע גם בנפשות. וּבְנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר עֲזַבְתֶּם הם הילדים שגולי יהויכין הותירו מאחוריהם בירושלים וביהודה כשיצאו לגלות בבל [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. ילדים אלו, שגם הם אהובים ויקרים לנפשם של הגולים, ייפלו בחרב בעת החורבן. כאשר תגיע הבשורה המרה על מותם, הגולים יהיו כה נדהמים והלומי צער מרוב צרותיהם, עד שלא יצליחו כלל להספיד ולבכות אותם [רד"ק].