חטאים שנעשים בגלוי ובמצח נחושה אינם נשכחים, אלא נותרים כעדות חיה הדורשת ענישה ולכן אין עליהם כפרה. הדם הרב שנשפך בירושלים נעשה באופן כה פומבי, עד שנראה כי מטרתו הייתה לְהַעֲלוֹת חֵמָה לִנְקֹם נָקָם, כלומר לעורר את כעסו של ה' ולהביא עליהם נקמה [רד"ק].
כנגד התנהגות זו, פועל ה' במידה כנגד מידה. כשם שהם שפכו דם בגלוי, כך נָתַתִּי אֶת־דָּמָהּ עַל־צְחִיחַ סָלַע. הפרשנים מסבירים כי ה' ציווה שהדם השפוך לא ייבלע בקרקע אלא יישאר קיים וחשוף לעין כל, כאילו הונח על סלע יבש [רש"י, מצודת דוד]. חומרת העוון הייתה כה גדולה עד שה' סירב לסלוח [רד"ק]. במישור הסמלי של נבואת הסיר, הדם שנותר על הסלע פועל בדומה לעצמות המונחות תחת סיר הבישול, ומגדיל את מדורת הזעם האלוהי [מלבי"ם].
השארת הדם במצב גלוי נועדה לְבִלְתִּי הִכָּסוֹת. כאן נעשה שימוש במשל אנושי של אדם המשאיר חפץ במקום בולט כדי שלא ישכח דבר; כך הדם שלא כוסה נותר כזיכרון תמידי לפני ה', כדי שלא ייעלם או יישכח מעיניו, אלא יעמוד לנגדו ויזכיר לו לנקום את נקמת הדם [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].