הנבואה פונה אל יחזקאל ומכינה אותו לקראת רגע השבר הגדול של העם, שבו יילקחו מהם הדברים היקרים להם מכל. אובדן זה משמש כנמשל לאובדן האישי שחווה הנביא עם מות אשתו, וה' מודיע לו על כך מראש [מלבי"ם].
הביטוי בְּיוֹם קַחְתִּי מכוון לזמן שבו ייקח ה' מהעם את בית המקדש, שהיה מקור כוחם, שמחתם וגאוותם, וכן את כל מה שאהוב עליהם [מצודת דוד]. המילה יום בהקשר זה אינה מציינת בהכרח יממה אחת ספציפית, אלא מתייחסת לעת ולתקופת החורבן באופן כללי [אברבנאל בשם רש"י ורד"ק].
הפסוק ממשיך ומתאר את אובדן מַשָּׂא נַפְשָׁם. שורש המילה מַשָּׂא קשור להרמה ונשיאה [מצודת ציון], והפרשנים נחלקו במשמעות הביטוי. גישה אחת מסבירה כי מדובר בדברים שהעם מתגאה ומתנשא בהם [רש"י, מצודת דוד]. גישה אחרת מפרשת זאת כדבר שאליו העם נושא את נפשו מתוך השתוקקות וגעגוע [רד"ק, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
מחלוקת נוספת קיימת בשאלה למה בדיוק מתכוון הביטוי מַשָּׂא נַפְשָׁם. רוב הפרשנים קושרים זאת ישירות לסוף הפסוק, ומסבירים שהכוונה היא לבְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם [מצודת דוד, מלבי"ם, רד"ק]. לעומת זאת, יש המפרשים כי הביטוי ממשיך לתאר את בית המקדש, שהיה הדבר המושלם ביותר בעיניהם. לפי פירוש זה, המילים בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם עומדות בפני עצמן, כאילו חסרה לפניהן האות וי"ו, והכוונה היא שה' ייקח גם את המקדש וגם את הילדים [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
מטרת הפסוק היא להודיע לנביא מראש על בואו העתידי של פליט, אשר יביא לבבל את בשורת החורבן וישמיע אותה באוזניו, בין אם ראה את הדברים בעיניו ובין אם שמע עליהם ממקור אחר, כגון שבויים שהגיעו באיחור [אברבנאל, מלבי"ם].