התנהגותו האישית והחריגה של הנביא בעת אבלו משמשת כסמל חי המשקף את האופן שבו ינהג העם כולו בעת חורבן לאומי. הפסוק מנוסח בגוף שלישי, וְהָיָה יְחֶזְקֵאל, ולא "והייתי", משום שהנביא מדבר בשמו של ה' ומצטט את דבריו [רד"ק]. מבחינה דקדוקית, האות חי"ת בשם יחזקאל מנוקדת בסגול [מנחת שי].
ה' קובע כי הנביא ישמש לעם לְמוֹפֵת – לאות, סימן ודוגמה. העם עתיד לנהוג בדיוק כפי שנהג יחזקאל בעת מות אשתו, כלומר שלא לנהוג במנהגי האבלות המקובלים [מצודת דוד, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל].
הפרשנים מסכימים כי המילה בְּבוֹאָהּ מתייחסת לבואה של הפורענות. הכוונה היא לרגע שבו תבוא הרעה על ירושלים ועל בית המקדש, או לחלופין, לרגע שבו תגיע לאוזני הגולים השמועה הקשה על חורבן המקדש. התרחשות זו תבטל את תקוות השווא של העם, שסברו כי ירושלים תינצל בזכות מקדש ה' השוכן בתוכה [אברבנאל].
בסופו של תהליך, התגשמות הנבואה והפורענות תוביל להכרה וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' – העם יבין כי ה' מממש את דבריו במלואם, ושהוא נאמן להיפרע ולשלם גמול על מעשיהם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].