החלטת הדין האלוהית הגיעה לשלב הביצוע הסופי והמוחלט, ואין ממנה דרך חזרה. הפורענות שעליה הוזהר העם במשך ימים רבים הופכת כעת למציאות ממשית, שכן מלך בבל כבר סמך את צבאו על ירושלים [מצודת דוד]. התרחשות זו אינה מקרית, אלא הוצאה לפועל של גזירת ה׳ [רד"ק].
ההכרזה אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי בָּאָה וְעָשִׂיתִי מלווה בשלוש לשונות של שלילה, המדגישות כי עתה, משהגיע זמן החורבן, לא יהיו כל הקלות בעונש [ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מסכימים כי המילים לֹא אֶפְרַע משמעותן שאין בכוונת ה׳ לבטל או להפר את הגזירה, מלשון ביטול והשבתה. יש המוסיפים כי ה׳ לא ייסוג לאחור מגזירתו [רד"ק], או שלא יפרוס וישלם את חובם של ישראל במקומם [ביאור שטיינזלץ]. המילה אָחוּס מבטאת חמלה, וההבטחה וְלֹא אֶנָּחֵם משמעה שה׳ לא יתחרט ולא יהפוך את מחשבתו מרעה לטובה.
יש המצביעים על הקבלה מדויקת בין שלבי הפעולה לבין השלילות: כנגד "דברתי" נאמר "לא אפרע", כלומר הגזירה לא תבוטל; כנגד "באה" נאמר "לא אחוס", שכן חמלה נובעת לעיתים מתוך צורך בדבר, אך לה׳ אין בהם צורך ולכן לא יחוס עליהם; וכנגד "ועשיתי" נאמר "לא אנחם", שכן לאחר המעשה לא תהיה עליו חרטה [מלבי"ם].
בסופו של דבר, המשפט נחרץ כִּדְרָכַיִךְ וְכַעֲלִילוֹתַיִךְ, כלומר העונש תואם במדויק את אורח החיים והמעשים של העם. המילה שְׁפָטוּךְ רומזת לאומה הכשדית ולשאר הגויים הבאים על ירושלים, אשר משמשים למעשה כשלוחיו של ה׳ וכשופטים המוציאים לפועל את הדין [רד"ק, מצודת דוד].