הנביא פונה אל עם יהודה, המכונה בֵּית־הַמֶּרִי, במשל נוקב שנועד לנפץ את תחושת הביטחון המזויפת שלהם לגבי גורלה של ירושלים. גולי בבל סירבו להאמין שהעיר תיפול בידי האויב, שכן בטחו בחומותיה, באוכלוסייתה הגדולה ובהגנת ה' על מקדשו [אברבנאל].
המשל אינו מקרי, אלא מהווה תגובה ישירה לאמרה שגורה בפי העם. בעבר, תושבי ירושלים דימו את העיר לסִּיר (קדירת בישול) ואת עצמם לבשר שבתוכו. הם האמינו שכשם שהסיר מגן על הבשר מפני שריפה ישירה באש, כך חומות ירושלים הבצורות יגנו עליהם מפני צבא האויב [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם]. כעת, הנביא משתמש בדימוי שלהם עצמם ומודיע להם כי נבוכדנצר עומד להניח את ה"סיר" הזה על האש [רש"י].
הנביא מצטווה שְׁפֹת הַסִּיר שְׁפֹת. הפועל שְׁפֹת משמעותו העמדה, סידור והושבה יציבה של הקדירה על הכירה שמעל האש, והוא נכפל בפסוק לשם חיזוק והדגשה [רש"י, מצודת דוד, אברבנאל]. פעולה זו מסמלת את תחילת המצור הבבלי על ירושלים; כשם שהעמדת הסיר היא ההכנה ההכרחית לבישול, כך סמיכת צבא בבל סביב העיר היא ההכנה לכיבושה [רד"ק, מצודת דוד]. ההצמדה החזקה של הסיר לאש מסמלת את הידוק המצור סביב החומות [מלבי"ם].
לאחר מכן נאמר וְגַם־יְצֹק בּוֹ מָיִם, כלומר לשפוך מים לתוך הקדירה [רש"י, מצודת ציון]. הפרשנים מציגים שני רבדים משלימים למשמעות המים במשל. מצד אחד, המים מסמלים את צרכי המצור ואת כלי הנשק של הנצורים, המהווים שכבת מגן זמנית שמונעת מהאש לשרוף את העיר באופן מיידי [רש"י, מלבי"ם]. מצד שני, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמים נועדו לעכב את תהליך הבישול. כשם שמים מונעים מהבשר להיצלות מיד וגורמים לו להתבשל לאט, כך הם מסמלים את התארכות המצור. ירושלים לא תיפול בבת אחת, אלא תסבול ממצור ממושך ואיטי, שבמהלכו יכלו תושביה בהדרגה ברעב, במגפות ובחרב [רד"ק, אברבנאל].