קרה לכם פעם שהרגשתם מוגנים לגמרי בתוך סביבה סגורה, בזמן שבחוץ מתקרבת סכנה? כך בדיוק הרגישו תושבי ירושלים. הם לא האמינו שהאויב יוכל לכבוש את העיר שלהם, כי הם סמכו על החומות החזקות ועל ההגנה של ה'. היה להם אפילו משל מוכר: הם דימו את ירושלים אל סִּיר, קדירת בישול, ואת עצמם לבשר שנמצא בתוכו. הם חשבו שכשם שהסיר מגן על הבשר מהאש הישירה, כך החומות יגנו עליהם מפני צבא האויב.
אבל הנביא פונה אל העם, שאותו הוא מכנה בֵּית־הַמֶּרִי (עם שמורד ולא מקשיב), כדי לנפץ את תחושת הביטחון הזאת. הוא משתמש במשל שלהם עצמם, ומודיע להם שמלך בבל עומד להניח את הסיר הזה בדיוק על האש. הנביא מצטווה שְׁפֹת הַסִּיר שְׁפֹת. המילה שְׁפֹת פירושה להעמיד ולהושיב את הסיר בצורה יציבה מעל האש. המילה חוזרת פעמיים כדי להדגיש ולחזק את הפעולה. העמדת הסיר מסמלת את תחילת המצור על ירושלים, כאשר צבא האויב מקיף את העיר ומתכונן לכבוש אותה.
לאחר מכן נאמר וְגַם־יְצֹק בּוֹ מָיִם, כלומר לשפוך מים לתוך הקדירה. למה דווקא מים? מפני שמים מונעים מהבשר להיצלות מיד וגורמים לו להתבשל לאט. המים מסמלים שהמצור על ירושלים לא יסתיים בבת אחת. זה יהיה מצור ארוך ואיטי, שבו העיר ותושביה ייחלשו בהדרגה לאורך זמן.