ההתבצרות העמוקה בחטא וההתעלמות החוזרת מאזהרות מובילות לנקודת אל-חזור, שבה הדרך היחידה שנותרה לתיקון היא ענישה חמורה.
המילים בְּטֻמְאָתֵךְ זִמָּה מצביעות על כך שהאומה עדיין שקועה בטומאתה, המאופיינת בגילוי עריות ופריצות. [מלבי"ם] מוסיף נדבך פסיכולוגי ומסביר כי ה"זימה" אינה רק מעשה, אלא שקיעה עמוקה של המחשבה והתכנון בחטא, היוצרת כתם שקשה מאוד להסירו. בשל כך, מזהיר [רש"י] כי האומה עתידה לכלות ולהיאבד בתוך טומאה זו עצמה.
על המילים יַעַן טִהַרְתִּיךְ וְלֹא טָהַרְתְּ מסבירים הפרשנים כי ה' ניסה באופן פעיל לטהר את העם, אך הם סירבו להשתנות. ניסיון הטהרה האלוהי התבטא בעיקר בשליחת נביאים פעם אחר פעם כדי להזהיר, להוכיח ולהחזיר את העם למוטב [רש"י, רד"ק, מצודת דוד]. לצד אזהרות הנביאים, ה' ניסה לטהר את העם גם באמצעות הצבת גדרות, חוקים ואיסורים שנועדו להרחיקם מהחטא [ביאור שטיינזלץ], אך כל המאמצים הללו לא הועילו.
כתוצאה מסירוב מתמשך זה, גוזר ה': מִטֻּמְאָתֵךְ לֹא תִטְהֲרִי־עוֹד עַד־הֲנִיחִי אֶת־חֲמָתִי בָּךְ. מאחר שהאזהרות נדחו, לא נותרה עוד אפשרות לטהרה בדרכי נועם. הטהרה תגיע רק לאחר שה' ישכך את כעסו באמצעות ענישה קשה של שבי, גלות ופיזור [מלבי"ם]. עם זאת, העונש אינו רק נקמה אלא תהליך מירוק הכרחי; הפרשנים מדגישים כי קבלת העונש והייסורים היא זו שתביא בסופו של דבר לטהרת העם ולניקויו המוחלט מהעוונות העמוקים שדבקו בו [רד"ק, מצודת דוד].