האסון הכבד הבא על העם מלווה באיסור להביע אבלות פומבית או לבכות. מצב זה של ייאוש כללי, היעדר נחמה ואולי אף יראה מפני האויב, מותיר את האנשים אלמים מרוב תדהמה ומוביל אותם לקריסה פנימית במקום לפורקן חיצוני של הצער.
המילה וּפְאֵרֵכֶם נכתבה במקור בכתיב חסר, ללא האות יו"ד המציינת לשון רבים [רד"ק].
הפרשנים מסכימים כי המילה וּנְמַקֹּתֶם נגזרת מלשון המסה, רקבון והתמוססות. מכיוון שנאסר על העם לספוד ולבכות, הצער העמוק והייסורים שבאו עליהם כעונש על חטאיהם יגרמו להם להרגיש כאילו הם נמסים וכלים בתוך הצרות של עצמם. רד"ק ומלבי"ם מציינים כי ביטוי זה ממשיך את אזהרת התורה "יִמַּקּוּ בַּעֲוֹנָם".
מתוך אותו כאב לב עצור, וּנְהַמְתֶּם – תשמיעו קולות של נהימה, המיה ורטינה. רד"ק מסביר כי זוהי מעין שאגה פנימית של אדם הכואב ומתחרט על המעשים הרעים שעשה, בדומה למתואר בספר משלי על אדם הנוהם באחריתו מתוך חרטה. קולות אלו ינבעו מתוך רוגז, צער עמוק וייסורי מצפון. הנהימה תהיה משותפת לכולם, אִישׁ אֶל אָחִיו, שכן כולם יהיו שווים באותו מצב של כאב, אובדן וייאוש [מצודת דוד].