תמונת החורבן מומחשת בעוצמה דרך תיאור של תבשיל המגיע לשלבי רתיחתו הסופיים, עד כדי התכלות מוחלטת של תכולת הסיר. הפרשנים מסכימים כי הפעלים הַרְבֵּה, הַדְלֵק, הָתֵם ו-וְהַרְקַח מנוסחים בלשון מקור, ומבטאים פעולות מתמשכות ומוחלטות של הוספת עצים, הבערת אש, כילוי הבשר וטיבולו [רש"י, רד"ק, מלבי"ם].
הנבואה מתארת כיצד ה' ירבה את העצים ויגביר את האש, כמשל לריבוי הצרות [מצודת דוד]. המטרה היא הָתֵם הַבָּשָׂר, כאשר המילה הָתֵם משמעותה כליון, סיום והשמדה [מצודת ציון]. בשל האש הגדולה והרתיחה הממושכת, הבשר מצטמק, נושר מעל העצמות ומאבד לחלוטין את צורתו המקורית, עד שהוא מתערבב ברוטב והופך לעיסה אחידה או דייסה [רש"י, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
בשלב זה מופיע הביטוי וְהַרְקַח הַמֶּרְקָחָה (שיש הקוראים אותו בקמץ ויש שבפתח [מנחת שי]), המתייחס להוספת תערובת בשמים. גישה אחת מסבירה זאת כחלק מתהליך הבישול הרגיל, שבו נהוג להוסיף את התבלינים ולערבבם היטב רק לאחר שהתבשיל הצטמק [רש"י, מצודת דוד]. במישור הסמלי, כשם שהבשר המבושל והמתובל מוכן ומזומן לאכילה, כך תושבי העיר, מרוב צרות, בשלים ומוכנים כעת ל"אכילת החרב" [רד"ק]. גישה אחרת מפרשת שהביטוי אינו מתאר הוספת תבלינים חיצוניים, אלא את מצבו של התבשיל עצמו שנימוח, נשחק והפך למרקם דק הדומה למרקחת סממנים [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
השלב הסופי וההרסני ביותר בתהליך הוא וְהָעֲצָמוֹת יֵחָרוּ. הפועל יֵחָרוּ נגזר משורש המבטא יובש, שריפה והתפחמות מחום כבד [רש"י, מצודת ציון, רד"ק]. לאחר שכל המים מתאדים מהסיר, התבשיל מתקלקל, והחום העז הכלוא בתוך הקדרה שורף ומייבש אפילו את העצמות עד שהן מעלות עשן [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. עצמות אלו משמשות משל למנהיגים ולגדולי העיר, שגם הם לא ישרדו את חום הפורענות ויושמדו כליל [רד"ק].