הנביא מצטווה להוות מודל לעם, ודורש מהם לחקות את התנהגותו החריגה בשעת האסון ולהימנע ממנהגי האבלות המקובלים.
ההוראה עַל־שָׂפָם לֹא תַעְטוּ משמעותה איסור על עטיפת הפנים והשפם כדרך שעושים אבלים, והציווי וְלֶחֶם אֲנָשִׁים לֹא תֹאכֵלוּ אוסר עליהם לאכול את סעודת ההבראה שנוהגים אחרים להגיש לאבלים [ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מציגים שני מניעים מרכזיים לכך שהעם לא ינהג מנהגי אבלות בעת החורבן. הגישה הראשונה תולה זאת בהיקף האסון. מנהגי אבלות מתקיימים רק במקום שבו ישנם אנשים שבאים לנחם את האבל. אולם, כאשר האסון הוא המוני ופוגע בכולם בדומה למגפה, הרי שכל העם שרוי באבל. במצב כזה, אין מי שיוכל לנחם את מי, ולכן מתבטלים גינוני האבלות החיצוניים [רש"י, מצודת דוד, מלבי"ם].
גישה שנייה מסבירה את היעדר האבלות מתוך פחד ואימה. העם יחיה בתוך סביבה עוינת, והם פשוט יראו מלבכות ולהספיד את מתיהם לעיני הכשדים ששולטים בהם [רש"י, מלבי"ם].