הגעתו של שורד מהמערכה על ירושלים עתידה להביא אל הנביא בגולה את הבשורה המרה על נפילת העיר. הפרשנים מסכימים כי הַפָּלִיט הוא אדם שניצל ונמלט מן המלחמה ביהודה, אשר יבוא אל הנביא לְהַשְׁמָעוּת אָזְנָיִם, כלומר לבשר ולהשמיע באוזניו את דבר החורבן וקורות המלחמה.
הביטוי בַּיּוֹם הַהוּא מעורר קושי כרונולוגי, שכן חורבן ירושלים אירע בעשרה באב, ואילו הפליט הגיע לבבל רק חודשים לאחר מכן, בחמישה בטבת. משום כך, לא ייתכן שהפליט יגיע אל הנביא ביום החורבן עצמו [רש"י, רד"ק, מלבי"ם]. כדי ליישב פער זה, מציעים הפרשנים שתי גישות מרכזיות. הגישה האחת מסבירה כי המילה "ביום" אינה מכוונת ליממה ספציפית, אלא משמעותה "בעת ההיא" או באותה התקופה [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. עיכוב זה של חמישה חודשים בהגעת השמועה מוסבר בכך שחיל הבבלים לא מיהר לשוב לבבל, אלא פנה קודם לכן לכבוש מקומות נוספים כשהשבויים עמם [רד"ק].
גישה שנייה מתמודדת עם הקושי דרך תחביר הפסוק, ומסבירה כי חסרה בו מילת הקישור "אשר". לפי קריאה זו, הכוונה היא שביום אשר יבוא אליך הפליט להשמיע את הבשורה, באותו היום ייפתח פיך ותחזור להתנבא [רש"י, מלבי"ם].
נדבך נוסף בפירוש הביטוי לְהַשְׁמָעוּת אָזְנָיִם מדגיש את הפער שבין חוויית החורבן לחוויית הגולה. הנביא יחווה את אירועי החורבן דרך שמיעת האוזניים בלבד, כעדות מפי הפליט, ולא כמראה עיניים [רד"ק].