יחזקאל, פרק כ״ד, פסוק כ״ג

תארו לעצמכם מצב שבו אתם מרגישים עצב עמוק מאוד, אבל אסור לכם להזיל אפילו דמעה אחת או לשתף אף אחד בכאב שלכם. זה בדיוק מה שקורה לעם בזמן האסון הכבד שנופל עליהם. אסור להם להתאבל או לבכות בקול רם. מרוב תדהמה ופחד מהאויב, הם פשוט שותקים. במקום להוציא את הצער החוצה ולהרגיש קצת יותר טוב, הכאב נשאר כלוא בתוכם. בגלל שהם לא יכולים לספוד ולבכות, הצער על החטאים שעשו גורם להם להרגיש כאילו הם פשוט נמסים בתוך הצרות של עצמם. המילה וּנְמַקֹּתֶם מתארת בדיוק את ההרגשה הזו של התמוססות. מתוך הלב הכואב והעצור הזה, הם ישמיעו קולות שקטים של אנחה ורטינה. למצב הזה קוראים וּנְהַמְתֶּם, וזו ממש כמו שאגה פנימית של אדם שמלא בחרטה על המעשים הרעים שלו. את האנחות האלה הם ישמיעו אִישׁ אֶל אָחִיו, כי באותו זמן כולם יהיו שווים וירגישו יחד את אותו כאב וייאוש בדיוק.