תארו לעצמכם רגע שבו שומעים בשורה כל כך עצובה, שפשוט אין מילים ואפילו קשה לבכות. ה׳ מסביר ליחזקאל הנביא על כאב גדול שעומד לקרות לעם ישראל. בדיוק כמו שאדם אוהב את אשתו, כך ה׳ אהב את בית המקדש. אבל עכשיו, ה׳ אומר הִנְנִי מְחַלֵּל אֶת־מִקְדָּשִׁי, כלומר הוא ימסור את המקדש לאויבים זרים שיפגעו בו.
בית המקדש היה המקום הכי יקר לעם. הוא היה גְּאוֹן עֻזְּכֶם, מקור של כוח וגאווה מול כל העמים כי כבוד ה׳ נראה בו בגלוי. הוא היה גם מַחְמַד עֵינֵיכֶם, בניין מרשים ויפהפה שכולם נהנו לראות, וגם וּמַחְמַל נַפְשְׁכֶם, מקום שהעם אהב אהבה עמוקה כל כך, עד שהגולים בבבל קיוו בכל יום לחזור אליו.
אבל האסון לא נגמר רק בחורבן הבניין. ה׳ מדבר גם על וּבְנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר עֲזַבְתֶּם, אלו הילדים שהאנשים שכבר הוגלו לבבל נאלצו להשאיר מאחור בירושלים. ה׳ מספר בצער שגם הילדים האהובים האלו לא ישרודו את המלחמה הקשה. כשהבשורה המרה על חורבן המקדש ואובדן הילדים תגיע אל הגולים בבבל, הם יהיו כל כך המומים מרוב צרות, עד שהם אפילו לא יצליחו לבכות ולהספיד אותם.