קרה לכם פעם שהרגשתם עצב גדול בלב, אבל הייתם חייבים להסתיר אותו ולהתנהג כלפי חוץ כאילו הכל רגיל? זה בדיוק המצב המורכב שבו נמצא נביא ה'. אשתו של הנביא נפטרה, אבל ה' נותן לו ציווי מאוד יוצא דופן: אסור לו להראות את העצב שלו ולנהוג כמו שאנשים אבלים נוהגים. המטרה של ההתנהגות המפתיעה הזו היא לשמש סימן ואזהרה לכל עם ישראל, כדי שישימו לב למעשיו.
בהתחלה ה' אומר לו הֵאָנֵק דֹּם. המילה הֵאָנֵק מתארת אנחה וזעקה, והמילה דֹּם פירושה שתיקה. ה' מבקש מהנביא לשתוק לחלוטין ולא להשמיע קול של אנחה או בכי. לאחר מכן נאמר לו מֵתִים אֵבֶל לֹא־תַעֲשֶׂה, כלומר שאסור לו לקיים את המנהגים הרגילים של אבלות על מתים.
ה' ממשיך ומפרט בדיוק מה עליו לעשות. הוא מצווה עליו פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ. המילה חֲבוֹשׁ מתארת קשירה של משהו על הראש, והמילה פְּאֵרְךָ מתייחסת לכובע יפה או מגבעת. בדרך כלל, אדם אבל יושב בגילוי ראש, אבל הנביא מצווה לחבוש את הכובע שלו. בנוסף, ה' אומר לו וּנְעָלֶיךָ תָּשִׂים בְּרַגְלֶיךָ. בזמן שאבלים רגילים חולצים את הנעליים שלהם, הנביא חייב לנעול אותן.
עוד מנהג של אבלים באותם ימים היה לכסות את הפנים כאות לעצב ולהסתגרות, אבל ה' מזהיר את הנביא וְלֹא תַעְטֶה עַל־שָׂפָם. המילה תַעְטֶה פירושה לעטוף, והמילה שָׂפָם היא השיער שמעל השפתיים. כלומר, אסור לו לעטוף ולכסות את פניו.
לבסוף, ה' אומר לו וְלֶחֶם אֲנָשִׁים לֹא תֹאכֵל. בימים ההם, וגם היום, מקובל שהשכנים מביאים אוכל לאדם האבל כדי לנחם אותו ולדאוג לו. אבל על הנביא נאסר לאכול את האוכל שאחרים מביאים לו. כך, על ידי הימנעות מכל המנהגים האלו, הנביא לא מראה שום סימן חיצוני לעצב שלו, כדי להעביר מסר חשוב לעם ישראל.