תארו לעצמכם שאתם מנסים לשכנע מישהו שמגיע לכם לקבל משהו, רק בגלל שאתם קבוצה גדולה של ילדים ולא רק ילד אחד. זה בדיוק מה שניסו לעשות האנשים שנשארו בארץ ישראל אחרי שבית המקדש נחרב. אותם אנשים חיו בתוך ערים הרוסות ובמערות, ולכן הם נקראים יֹשְׁבֵי הֶחֳרָבוֹת, כלומר האנשים שגרים במקומות חרבים והרוסים.
למרות המצב העצוב, האנשים האלה הרגישו בטוחים בעצמם והאמינו שהארץ עדיין שייכת להם. הם חשבו על רעיון מעניין ואמרו כך: הרי אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם וַיִּירַשׁ אֶת הָאָרֶץ, אברהם אבינו היה רק אדם אחד בודד, ובכל זאת הוא זכה לקבל את הארץ. לעומת זאת וַאֲנַחְנוּ רַבִּים, אנחנו אולי מעט אנשים לעומת מה שהיינו פעם, אבל אנחנו עדיין הרבה יותר מאדם אחד! לכן הם הסיקו שלָנוּ נִתְּנָה הָאָרֶץ לְמוֹרָשָׁה, כלומר שהארץ בוודאי ניתנה לנו לירושה.
הם היו בטוחים שעצם זה שהם נשארו בחיים מוכיח שה' איתם. אבל הנביא עתיד לענות להם ולהסביר שהם טועים באשליה שלהם. הוא יבהיר להם שהארץ לא שייכת להם רק בגלל שהם קבוצה גדולה של אנשים, אלא צריך גם להתנהג כמו שצריך. מכיוון שהם עשו מעשים לא טובים, הם איבדו את הזכות שלהם להמשיך להחזיק בארץ.