תארו לעצמכם שקיבלתם תפקיד ממש חשוב, כזה שהמון אנשים סומכים עליכם שתעשו אותו הכי טוב שאפשר. בתקופת התנ"ך, אחד התפקידים החשובים ביותר היה של הצופה, השומר שעומד במקום גבוה ומשקיף למרחק. מה קורה אם הצופה רואה סכנה מתקרבת וְלֹא תָקַע בַּשּׁוֹפָר כדי להזהיר את כולם? אם בגלל חוסר תשומת לב שלו אנשים לא נזהרו ונפגעו, יש לו אחריות גדולה לכך.
הפירוש מסביר שאם אדם נפגע, זה קורה בגלל החשבון הפרטי והנסתר שיש לו מול ה', ולכן נאמר עליו כי הוּא בַּעֲוֹנוֹ נִלְקָח. כלומר, הוא נפגע בגלל מעשים לא טובים שהוא עצמו עשה, ולולא החטאים שלו האויב לא היה יכול לפגוע בו. אבל רגע, אם אותו אדם היה אמור לקבל עונש בכל מקרה, אולי הצופה לא אשם? ה' מבהיר לצופה: וְדָמוֹ מִיַּד הַצֹּפֶה אֶדְרֹשׁ. ה' יבוא בטענות אל הצופה ויעניש גם אותו. למה? כי הצופה לא יודע את החשבונות של ה' ומי אמור להיפגע. התפקיד שלו היה להזהיר, והעם סמך עליו. ברגע שהוא לא עשה את תפקידו, הוא הפך לאשם והאסון קרה דרכו.
להיות צופה ומנהיג זה לא רק להזהיר מפני אויב שמתקרב. התפקיד של מנהיג הוא גם להדריך את העם, להזכיר להם להתנהג נכון ולעשות מעשים טובים. אם המנהיג היה מדבר ומעורר את כולם לתקן את המעשים שלהם, אולי הם היו ניצלים. לכן, כשהוא בוחר לשתוק ולא להזהיר, הוא נושא באחריות כבדה.