משפט האדם נקבע על פי התנהגותו בהווה, ואין הוא יכול להישען על זכויות שאגר בעבר [ביאור שטיינזלץ]. כאשר אדם צדיק מקבל הבטחה לחיים, אך מחליט לחטוא מתוך ביטחון שמעשיו הטובים יגנו עליו, מאזן הזכויות שלו משתנה לחלוטין.
הביטוי וְהוּא בָטַח עַל צִדְקָתוֹ מתאר מצב שבו האדם חושב שה' יכפר לו על העוול החדש שיעשה, וזאת בזכות מעשיו הטובים והצדקה שעשה במשך ימים רבים [מצודת דוד]. גישה מורכבת יותר מצביעה על כך שאותו אדם למעשה מתחרט על מעשיו הטובים הראשונים. חרטה זו נובעת מאהבתו לתאוות העולם, והוא מצר על הזמן שעבר שבו מנע מעצמו לעשות ככל העולה על רוחו. למרות חרטה זו, הוא עדיין משלה את עצמו שצדקותיו הקודמות יועילו לו [רד"ק].
בעקבות בחירתו לחטוא, הכתוב מתייחס למעשיו הטובים וקובע כי לֹא תִזָּכַרְנָה. המילה "צדקתו" בפסוק נכתבת בלשון יחיד אך נקראת ברבים ("צדקותיו") [מנחת שי], והמשמעות היא שכל אותן צדקות שעשה בעבר לא יעמדו לו לזכות ולא יזכרו כדי להציל אותו מעונש המוות על העבירה הנוכחית [רש"י, מצודת דוד]. בסופו של דבר, הוא ימות כגמול ישיר על העוול שבחר לעשות כעת [מצודת דוד].