בשבועה אלוהית נחרצת, נגזר כליונם המוחלט של יושבי הארץ ששרדו. בניגוד לתפיסתם של הנשארים, הסבורים כי הם טובים מאחיהם שנהרגו ולכן ראויים לרשת את הארץ, גורלם יהיה זהה [שטיינזלץ]. מטרת הגזירה היא להביא לכך שיושבי הארץ יכלו לגמרי, והארץ כולה תישאר שוממה [מלבי"ם].
הפרשנים מסכימים כי הביטוי אם לא משמש כאן כלשון שבועה מובהקת. לאחר פתיחה זו, מפורטים שלושה מקומות שבהם ימצאו הניצולים את מותם, בהתאם למקום מחבואם:
ראשית, אשר בחרבות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהיושבים בערים החרבות יפלו בחרב האויב. מנגד, יש המפרשים כי הכוונה לערים בצורות שרק בסופן עתידות להפוך לחרבות [רש"י]. מבחינה דקדוקית, קיימות מסורות שונות לגבי ניקוד המילה, אך בספרים המדויקים האות בי"ת מנוקדת בסגול והאות חי"ת בחטף קמץ [מנחת שי].
שנית, ואשר על פני השדה. הניצולים שיברחו ויתחבאו בשטח הפתוח, במקום שבו לא יימצא האויב, ייטרפו על ידי חיות רעות.
שלישית, ואשר במצדות ובמערות. הפרשנים מבארים כי במצדות הם מגדלים חזקים, מבצרים בהרים או מקומות מחבוא שנועדו להסתתר מפני החרב. ובמערות הן חפירות תת קרקעיות בתוך מבנים [מצודת ציון]. מי שיסתתר במקומות עזים ומבודדים אלו, ימות במגפת דבר.