הנביא מציב סימן שאלה רטורי נוקב על זכותו של העם להחזיק בארץ, לנוכח שילוב הרסני של אלימות ופריצות מוסרית.
הביטוי עֲמַדְתֶּם עַל חַרְבְּכֶם מתפרש בשני אופנים עיקריים המשלימים זה את זה. הגישה הראשונה מתמקדת במעשה הפיזי, ולפיה העם ביסס את חייו על אלימות, כשהם חגורים בנשקם בכל עת ומוכנים להרוג ולשפוך דם נקי [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, גישה שנייה מתמקדת בתפיסה הנפשית, ומסבירה כי העם שם את כל מבטחו וביטחונו בכוח הזרוע ובחרב [רש"י, רד"ק]. מבחינה לשונית, המילה עַל משמשת כאן במשמעות של האות בי"ת, כלומר הכוונה היא "בחרבכם" [מצודת ציון].
ההאשמה השנייה היא עֲשִׂיתֶן תּוֹעֵבָה. הפרשנים מסכימים כי מדובר בעבירות של גילוי עריות ומופקרות מינית [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], כאשר יש המדייקים כי הכוונה ספציפית למשכב זכור [רש"י]. מבחינה דקדוקית, המילה עֲשִׂיתֶן מסתיימת באות נו"ן במקום באות מ"ם כמקובל [מנחת שי]. שינוי זה מוסבר או כחילוף אותיות רגיל, או כרמז לכך שתוכחה זו מכוונת במיוחד כלפי הנשים [רד"ק].
הנביא ממשיך ומתאר פגיעה בקדושת המשפחה באומרו וְאִישׁ אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּאתֶם, ביטוי המתייחס למעשי זנות [מצודת דוד]. בעוד שרוב הפרשנים רואים באלימות ובפריצות שתי תופעות נפרדות, יש מי שקושר ביניהן ומסביר כי העם השתמש בכוח החרב כדי לאנוס ולכפות מעשי תועבה וגילוי עריות [מלבי"ם].
לאור כל החטאים הללו, חותם הנביא בתמיהה: וְהָאָרֶץ תִּירָשׁוּ? האם ייתכן שאחרי מעשי רצח, ניאוף ופשעים חמורים כל כך, עדיין תצפו לרשת את הארץ ולהישאר בה? [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].