הנביא מפנה תוכחה קשה אל העם, ומנפץ את האשליה לפיה מובטחת להם זכות בלתי מותנית על ארץ ישראל. הישיבה בארץ תלויה לחלוטין בשמירת התורה, אך העם בחר לחטוא בעבירות החמורות ביותר שמטמאות את הארץ, ובראשן עבודה זרה ושפיכות דמים [מלבי"ם].
התוכחה נפתחת בהאשמה עַל־הַדָּם תֹּאכֵלוּ. רוב הפרשנים מסכימים כי ביטוי זה מתאר טקס אלילי אפל שבו היו זובחים לשדים. החוגגים היו מתקבצים סביב דם הקורבן, אוכלים את הבשר, ומאמינים שהשדים ניזונים מהדם. כך נוצרה תחושה של סעודה משותפת וחיבור עמוק עם כוחות הטומאה, בניגוד מוחלט לאיסור התורה שלא לאכול על הדם [מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל]. יש המתארים כי במסגרת פולחן זה היו אף עומדים בתוך שלולית של דם כדי לזמן רוחות ושדים [ביאור שטיינזלץ]. לעומת גישה פולחנית זו, מציג [רש"י] פרשנות חברתית מוסרית, ולפיה הביטוי מתאר אכילת מאכלי מותרות ותפנוקים שנקנו בכסף סחוט מדם, כלומר רציחת אנשים בעלי ממון במטרה לגזול את רכושם.
הנביא ממשיך ומתאר את חטאיהם: וְעֵינֵכֶם תִּשְׂאוּ אֶל־גִּלּוּלֵיכֶם, אתם חומדים את הפולחן הזר, פונים אל האלילים ונושאים אליהם את עיניכם כדי להשתחוות ולעבוד אותם, וזאת בניגוד לאיסור לפנות אל האלילים ואפילו להביט בהם [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל]. בנוסף לכך, וְדָם תִּשְׁפֹּכוּ, אתם רוצחים ושופכים דם של אנשים נקיים וחפים מפשע.
לאור כל אלה, חותם הנביא בשאלה רטורית נוקבת: וְהָאָרֶץ תִּירָשׁוּ? האם עולה על דעתכם שאתם זכאים לרשת את הארץ תוך כדי עשיית מעשים כאלה? הפרשנים מסבירים את חוסר ההיגיון שבמחשבת העם: ארץ ישראל אינה סובלת תועבות כאלו מטבעה. כשם שהארץ הקיאה מתוכה את הכנענים שחטאו בעבודה זרה ובשפיכות דמים, כך היא תקיא גם אתכם [רד"ק, אברבנאל]. אין לעם כל יתרון על פני אלו שכבר מתו או גלו, ואין להם רשות לדמות עצמם לאברהם ולהישען על זכות אבות, שכן הם הפרו את התנאי הבסיסי לישיבה בארץ [מצודת דוד, רש"י].