רגע שבירת השתיקה של הנביא מהווה נקודת מפנה דרמטית בספר. לאחר תקופה ארוכה שבה היה נתון תחת מגבלה אלוהית, הבשורה הקשה על חורבן ירושלים מסמנת דווקא את שחרורו מכבלי האלם ואת המעבר מנבואות זעם לנבואות של נחמה וגאולה.
המילים וְיַד־ה' מתארות את רוח הנבואה, כוחה ועוצמתה, ששרתה על הנביא [מצודת ציון, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל]. התגלות זו התרחשה בערב, בלילה שלפני הגעת הפליט שנשא עמו את בשורת החורבן [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
הביטוי וַיִּפְתַּח אֶת־פִּי מחזיר אותנו לתחילת דרכו של הנביא. עד לאותו רגע, נכפה על יחזקאל אלם; הוא לא היה יכול להוכיח את העם מלבו, אלא הוגבל לאמירת דברי נבואה מסוימים בלבד [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מציאות זו משלימה הבטחה אלוהית קודמת, ולפיה ביום שבו יגיע הפליט ויאשר כי נבואות החורבן התקיימו, יותר הסגר מעל פיו של יחזקאל [רש"י, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
הזמן המתואר במילים עַד־בּוֹא אֵלַי בַּבֹּקֶר מפורש כפרק הזמן שבו הפליט עשה את דרכו אל הנביא, בטרם הגיע אליו בבוקר [רש"י]. במהלך הלילה הזה, דיברה בו הנבואה והודיעה לו כי מעתה יוכל לשוב ולהוכיח את העם [מצודת דוד]. יש מי שמוסיף נופך אישי לשעות הלילה הללו, ומתאר כי הנביא, שהרגיש צורך עמוק בנחמה על החורבן, צעק אל ה' במשך כל הלילה [אברבנאל].
הפסוק מציג כפילות בפתיחת הפה: תחילה בלילה, ושוב עם הגעת הפליט בבוקר, במילים וַיִּפָּתַח פִּי. רוב הפרשנים מסבירים כי עם הגעת הפליט התברר לעם באופן סופי כי דברי יחזקאל היו אמת, ומאותו רגע יכול היה הנביא לדבר אליהם בחופשיות שכן כעת היו מוכנים להקשיב לתוכחתו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, ישנה גישה המפרשת את הכפילות כשינוי מהותי בתוכן הנבואה. לפי גישה זו, הפתיחה הראשונה מתייחסת לנבואות שנאמרו עד הגעת הפליט, ואילו הפתיחה השנייה מציינת את הבאות. בעוד שעד כה נאלץ הנביא לכבוש ולצמצם את נבואותיו בשל היותן קשות ורעות, הרי שמרגע שנודע לו על החורבן הוא החל לנבא ללא גבולות על קיבוץ גלויות, תחיית המתים והגאולה העתידית [אברבנאל].
התוצאה הסופית של תהליך זה מתבטאת במילים וְלֹא נֶאֱלַמְתִּי עוֹד, המעידות על כך שהמגבלה הוסרה לחלוטין ויחזקאל שב לדבר ללא כל מניעה [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל].