כאשר אדם צדיק עוזב את דרכו הישרה ופונה לעשיית רע, עונשו מוגדר במילים וּמֵת בָּהֶם. הגישה הפשוטה והמרכזית בקרב הפרשנים היא שהכוונה לעונש ישיר: האדם ימות וייענש בשל העוונות שעשה [רש"י, ביאור שטיינזלץ].
עם זאת, לשון הרבים במילים וּמֵת בָּהֶם מעוררת קושי דקדוקי, שהרי המילה "עָוֶל" מופיעה בפסוק בלשון יחיד, והיה מצופה שייכתב "ומת בו". מתוך כך עולה הבנה עמוקה יותר, לפיה המילה "בהם" מתייחסת לשני מרכיבים גם יחד: צדקתו הקודמת והעוול הנוכחי. המעבר החד ממעמד של צדיק לעושה עוול מעצים ומגדיל מאוד את חומרת החטא. לכן, האדם נדון על הפער שבין עברו הטוב להווה החוטא שלו. הגיון זה פועל גם בכיוון ההפוך: כאשר רשע חוזר בתשובה, עצם העובדה שהיה רשע בעברו מעצימה את גדלות המעשה הטוב שהוא עושה כעת [מלבי"ם].
מנגד, יש המציגים זווית מפתיעה לגבי מהות העונש. לפי תפיסה זו, העובדה שהצדיק שסרח מת בעת עשיית העוול אינה רק עונש, אלא נחשבת לו לטובה, שכן המוות עוצר בעדו מלהמשיך ולהוסיף חטאים נוספים על פשעו [מצודת דוד].