המונים מתאספים סביב הנביא במפגן חיצוני של יראת שמים והקשבה, אך פנימיותם מנותקת לחלוטין מן המסר. ה' חושף בפני הנביא את הפער העצום שבין נוכחותם הפיזית המכובדת לבין מחשבותיהם הציניות והחומריות, ואת מה שהם מדברים שלא בפניו.
הפרשנים מסכימים כי המילים כִּמְבוֹא עָם וכן וְיֵשְׁבוּ לְפָנֶיךָ עַמִּי מתארות התכנסות ציבורית גדולה, שבה העם מגיע באסיפה אחת ויושב לפני הנביא כאילו הם באמת עמו של ה'. כלפי חוץ, הם נראים כתלמידים החרדים לדבר ה' וחפצים לשמוע אותו [רד"ק, מצודת דוד]. ואולם, למרות שהם שומעים את הדברים, אין להם כל כוונה לקבל אותם ולעשותם.
הסיבה לכך טמונה במילים כִּי עֲגָבִים בְּפִיהֶם הֵמָּה עֹשִׂים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה עֲגָבִים משמעותה לעג, צחוק והיתול. כלומר, בפיהם הם הופכים את דברי הנביא לבדיחה. רש"י מוסיף כי המילה קשורה ל"עוגב", כלי נגינה, מה שמרמז על כך שהם מתייחסים לדברי הנביא כאל שחוק ובידור. גישה נוספת קושרת את המילה ליצריות, חשק ועיסוק בענייני מין ורכילות [ביאור שטיינזלץ]. מטרת בואם אל הנביא אינה לשם חזרה בתשובה, אלא לשם שעשוע.
בעוד פיהם מלא בלעג, אַחֲרֵי בִצְעָם לִבָּם הֹלֵךְ. הפרשנים נחלקו במשמעות המילה בִצְעָם. יש המפרשים זאת כחמדה ורצון פנימי להמשיך באותה ליצנות ולעג שהם אוהבים [מצודת ציון, מצודת דוד]. מנגד, יש המפרשים מילה זו במשמעות של כסף, גזל ורכוש שאינו חוקי [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. לפיכך, בעודם יושבים מול הנביא, מחשבתם נתונה אך ורק לתשוקותיהם החומריות ולרווחים כלכליים.