הנביא נושא באחריות כבדה לגורלם הרוחני והפיזי של החוטאים, מתוקף תפקידו כצופה שנועד להתריע ולהשגיח על העם [ביאור שטיינזלץ]. כאשר ה׳ גוזר דין מוות על החוטא, רשע מות תמות, הכוונה היא שהוא ימות דווקא משום שהוא רשע. מכאן משתמע שהגזרה אינה מוחלטת, ואם החוטא ישוב בתשובה מדרכו הרעה, הוא יינצל ממוות [מלבי"ם].
לכן, שתיקתו של הנביא מהווה מחדל חמור. אם הנביא נמנע מלהשמיע את דבר ה׳, ולא דברת להזהיר רשע מדרכו, החוטא אכן ייענש על מעשיו והוא רשע בעונו ימות. עם זאת, שתיקת הנביא גורמת לנזק כפול: החוטא גם מת בעוונו, וגם מת כשהוא במצב של רשעות ללא חזרה בתשובה [מלבי"ם]. יתרה מכך, ייתכן בהחלט שאם הנביא היה מזהיר את החוטא מדרכו המסוכנת, הוא היה נשמע לאזהרה, שב מדרכו וניצל [מצודת דוד].
בשל כך, ה׳ תובע מהנביא אחריות אישית על מות החוטא ומכריז ודמו מידך אבקש. הבחירה במילה "אבקש" אינה מקרית. בניגוד ללשון "דרישה" שמשמעותה ענישה, לשון "בקשה" מתייחסת לתביעת תשלום מאדם שנעשה ערב. הנביא נחשב כערב הנושא באחריות לנפשות שנמסרו להשגחתו, ומשלא מילא את תפקידו להזהירן, הוא נתבע על אובדנן [מלבי"ם].