לאחר חורבן בית המקדש, נותרו בארץ ישראל מעט ניצולים שחיו בתוך הערים ההרוסות והמערות. פסוק זה מציג את טענתם של אותם ניצולים, המכונים יֹשְׁבֵי הֶחֳרָבוֹת, אשר האמינו כי קדושת הארץ לא בטלה וכי הם עתידים להמשיך להחזיק בה.
הניצולים מבססים את ביטחונם על קל וחומר היסטורי ודמוגרפי הקשור לאברהם אבינו. הם טוענים: אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם וַיִּירַשׁ אֶת הָאָרֶץ – אברהם היה אדם יחיד ובכל זאת זכה לרשת את הארץ. לעומת זאת, וַאֲנַחְנוּ רַבִּים – אף על פי שאנו מתי מעט ביחס לתקופה שלפני החורבן, אנו עדיין רבים בהשוואה לאדם בודד. לכן, הם מסיקים כי לָנוּ נִתְּנָה הָאָרֶץ לְמוֹרָשָׁה (כלומר, לירושה). עצם הישרדותם נתפסה בעיניהם כהוכחה לכך שה' בעזרם, ולכן הם ראו עצמם כבעלי הזכויות הטבעיים על נכסי אלו שנספו במלחמה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
חלק מהפרשנים מרחיבים את עומק טענת הניצולים: מעבר ליתרון המספרי, הניצולים סברו שבעוד שלאברהם הארץ ניתנה כהבטחה חדשה, להם היא כבר ניתנה בעבר, ולכן חזקתם עליה ודאית יותר [מלבי"ם]. גישה נוספת מסבירה שהניצולים נשענו על הבטחת ה' לאבות. לטענתם, אברהם לא ירש את הארץ בפועל כדי לשמור את הזכות לזרעו כאשר יתרבו. כעת, כשהם "רבים", הם דורשים את מימוש ההבטחה במקומו, גם אם אינם ראויים לכך בזכות עצמם [חומת אנך].
במדרש חז"ל, המילים אֶחָד ו-רַבִּים מקבלות משמעות רוחנית ולא רק מספרית. לפי גישה אחת, הניצולים טענו שאברהם קיים רק מצווה אחת וירש את הארץ, ואילו הם נצטוו על מצוות רבות, ולכן זכותם גדולה יותר [רש"י ורד"ק בשם רשב"י]. מנגד, מוצגת פרשנות צינית שלפיה החוטאים טענו כי אברהם עבד רק אל אחד וזכה בארץ, ואילו הם עובדים אלוהויות רבות, ולכן בוודאי שיירשו אותה [רד"ק בשם רבי עקיבא].
מול תחושת הביטחון והאשליה של הניצולים, הנביא עתיד להשיב להם ולהפריך את טענותיהם. הפרשנים מסבירים כי הנביא מבהיר להם שזכות האבות כבר נוצלה בבניין הבית הראשון, וכעת, בשל חטאיהם החמורים, הארץ תהפוך לשממה מוחלטת וקדושתה הראשונה בטלה [מלבי"ם, רד"ק, חומת אנך].