רגע שבירת התקוות והגעת הבשורה המרה על חורבן ירושלים לגולי בבל מהווה נקודת מפנה דרמטית. הגעת העד והניצול מהעיר החרבה משנה לא רק את תפיסת המציאות של הגולים, אלא גם את אופי שליחותו של הנביא יחזקאל.
התאריך המצוין בפסוק, בִּשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה, מתייחס למועד לְגָלוּתֵנוּ שמשמעותו מניין השנים מאז גלות מלך יהודה יהויכין, שבה גלה גם יחזקאל עצמו [רד"ק, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. בגרסאות וכתבי יד עתיקים, המילה לְגָלוּתֵנוּ נכתבת לעיתים חסרה, ללא האות יו"ד לאחר התי"ו [מנחת שי].
קיימת מחלוקת מעניינת בין הפרשנים לגבי חישוב הזמן שחלף מרגע החורבן ועד הגעת הבשורה לבבל. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים גורסת כי המילה בָּעֲשִׂרִי מכוונת לחודש העשירי בלוח השנה הכללי, הוא חודש טבת. מכיוון שירושלים חרבה בחודש החמישי, הוא חודש אב, עולה כי חלפו כחמישה חודשים עד שהבשורה הגיעה לגולים. פער זמנים זה מוסבר במרחק העצום שבין ירושלים לבבל, וכן בקשיי הדרך שהוחמרו עקב מצב המלחמה. אף על פי שסביר להניח כי מלך בבל ידע על הניצחון קודם לכן, המידע לא פורסם לגולים או שהגיע אליהם רק בגדר שמועה בלתי מבוססת, עד שהגיע אדם שהיה נוכח באירועים ומסר דיווח ודאי ממקור ראשון [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
לעומת זאת, יש המציעים קריאה שונה של הפסוק, מתוך שימת לב לכך שהמילה לְגָלוּתֵנוּ סמוכה לציון החודש ולא לציון השנה, בשונה ממקומות אחרים בספר יחזקאל. לפי פירוש זה, החודש העשירי אינו נמנה מחודש ניסן, אלא זהו החודש העשירי מאז החודש שבו התרחשה גלות יהויכין. לפי החישוב שגלות יהויכין אירעה בכסלו, החודש העשירי הוא למעשה חודש אלול. משמעות הדבר היא שהבשורה הגיעה לבבל במהירות רבה, ימים ספורים בלבד לאחר החורבן שהתרחש באב [אברבנאל].
אותו אדם שבא אל הנביא הוא הַפָּלִיט, כלומר הניצול שהצליח להימלט מן ההרוגים ומאימת המלחמה [מצודת דוד, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. בפיו בשורה קצרה וקשה באומרו הֻכְּתָה הָעִיר, שמשמעותה כי ירושלים נכבשה ואנשיה הוכו למוות [מצודת דוד].
מבחינה רוחנית ונבואית, הגעת הפליט מסמלת את פתיחת פיו של יחזקאל. עד לאותו רגע, יחזקאל היה כאלם ולא יכול היה להוכיח את הגולים. הסיבה לכך הייתה שגורל העיר היה תלוי עדיין בנבואותיו של ירמיהו שפעל בירושלים, שם עוד היה פתח לתשובה ולמניעת החורבן. הגולים בבבל, שהושפעו מנביאי שקר, סירבו להאמין שהמקדש אכן ייחרב. רק כאשר הגיע הפליט והוכיח כי דבר ה' התקיים במלואו, התנפצו תקוות השווא והעם החל להאמין בה' ובנביאי האמת. מרגע זה, כשהאמת המרה התבררה והשלב של ירמיהו הסתיים, הוסרה שתיקתו של יחזקאל והוא קיבל רשות מאת ה' לנבא באופן חופשי ולהוכיח את הציבור כולו [מלבי"ם].