התלונה האנושית כלפי הצדק האלוהי נענית בהצהרה נחרצת על משפט אישי ומדויק. העם מביע תרעומת וייאוש, אך התשובה האלוהית מבהירה כי מערכת המשפט של ה' מבוססת על בחינה מדוקדקת של מעשי האדם.
הטענה וַאֲמַרְתֶּם לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ ה' מבטאת את תלונת העם שדרכי ה' אינן הוגנות. טענה זו מתקשרת לייאוש שביטאו ישראל קודם לכן, כשתהו כיצד יוכלו לחיות נוכח פשעיהם. על כך משיב הנביא כי השכל הישר מחייב שמשפט ה' הוא צודק [מצודת דוד], ולמרות תלונותיהם [ביאור שטיינזלץ], ה' מצהיר: אִישׁ כִּדְרָכָיו אֶשְׁפּוֹט אֶתְכֶם.
באשר לאופן שבו מתבצע משפט זה, מציגים הפרשנים שתי גישות משלימות לגבי הזמן הנבחן. הגישה האחת מתמקדת בהווה; ה' שופט את האדם על פי הדרך שבה הוא נמצא כעת, ולכן קריאה זו משמשת כאזהרה לעם לשוב מדרכיהם הרעים בהווה [מצודת דוד]. לעומת זאת, הגישה השנייה מרחיבה את יריעת המשפט וקובעת כי ה' אינו בוחן את מצבו העכשווי של האדם במנותק מהעבר. המשפט משקיף על כל דרכיו של האדם, ומעריך את מצבו הנוכחי ביחס לדרך שבה הלך קודם לכן. בכך, נמדדת עצם התמורה שחלה באדם, בין אם שינה את דרכו לטובה ובין אם לרעה [מלבי"ם].