הנביא מתמודד מול תחושת ייאוש עמוקה הפושה בעם ישראל, החש כי הוא קורס תחת משא עוונותיו ואינו רואה כל פתח לגאולה. דברי העם משקפים שבר פנימי, אולם הפרשנים חלוקים בשאלה האם מדובר בהרמת ידיים מוחלטת או דווקא בצעד ראשון של תיקון.
במוקד טענת העם עומדים פשעינו וחטאתינו, כאשר המילה פשעים מבטאת מרידה של ממש בה׳, ואילו החטאות מייצגות עבירות שנעשו מתוך תאווה [מלבי"ם]. לחלופין, המונח כולל את הצטברות עוונות העם בעבר ובהווה, לרבות חטאי האבות המעיקים על עתידם [ביאור שטיינזלץ]. כתוצאה מכך הם מעידים על עצמם כי הם נמקים, כלומר נמסים, נרקבים וכלים בתוך הצרות שבאו עליהם [מצודת ציון, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שדברי העם מבטאים חוסר אמונה מוחלט ביכולתה של התשובה להועיל, ולכן הם מאבדים כל רצון לשוב מדרכם הרעה [רש"י]. העם מכיר בכך שהייסורים באו עליו בצדק כעונש על מעשיו, אך מתוך תחושת אבדון הם מסיקים כי אין עוד סיכוי להינצל, וכביכול אומרים: הואיל ואבדנו, נתמיד בפשעינו [מצודת דוד].
ייאוש זה נובע משתי סיבות מרכזיות: ראשית, העם תופס את חטאיו כמרידה במלך וכקלקול מלאכתו, פגמים שחרטה בלבד אינה יכולה לתקן. שנית, העם מדמה את מצבו לחולה שהמרה את פי הרופא וכבר החל להירקב ממחלתו; כשם שחרטה לא תרפא את גופו הגוסס של החולה, כך הם אינם מבינים כיצד תשובה תוכל להצילם ממצבם הסופני [מלבי"ם]. רובד נוסף של קושי נובע מההיבט הפסיכולוגי של הפרישה מהחטא. העם שקוע כה עמוק בעבירות, עד שהוא חושש שניתוק פתאומי מהרגליו הרעים יביא למותו, ממש כפי שאדם המכור לדבר מה עלול לקרוס אם ייגמל בבת אחת. לכן הם זועקים כיצד יוכלו לחיות, מתוך תפיסה שהדרך היחידה לשרוד היא חזרה הדרגתית ואיטית, או הישענות על זכות הציבור הרבים [חומת אנך].
מנגד, ישנה גישה פרשנית הפוכה לחלוטין, הרואה בדברי העם ניצוץ חיובי של הכרה בחטא. לפי תפיסה זו, הנביא למעשה משבח אותם על אמירתם. עצם הווידוי של העם וההכרה בכך שהרעות הפוקדות אותם אינן מקריות אלא תוצאה ישירה של עוונותיהם, מהווים את תחילתו של תהליך התשובה הרצוי [רד"ק].