היחס של העם אל דברי הנביא אינו כאל תוכחה מחייבת, אלא כאל חוויה אסתטית ובידורית. המילה וְהִנְּךָ נכתבת באות ה"א המנוקדת בחיריק [מנחת שי]. הקהל שבא לשמוע את הנביא מתייחס אליו כְּשִׁיר עֲגָבִים. פרשנים שונים הסבירו את מהות השיר הזה: יש שפירשו שמדובר בשיר של חשק ודברי צחוק [רד"ק], ויש שראו בכך שיר לעג המצטיין במליצה צחה [מצודת דוד]. לעומתם, גישה אחרת נשענת על התרגום לארמית ומסבירה כי המילה "עגבים" קשורה לכלי הנגינה עוגב, ולכן הכוונה היא לנגינת חלילים [רש"י, רד"ק].
הנביא נמשל לאמן שהוא יְפֵה קוֹל וּמֵטִב נַגֵּן. תיאור זה משלב בין השירה הקולית, המתבטאת בקול היפה, לבין הנגינה המלווה אותה בכלי נגינה [מלבי"ם]. כשם שאדם נהנה להאזין לזמר בעל קול ערב המיטיב לנגן, כך העם נמשך אל דברי הנביא. הם נהנים מנועם המליצות, מהשפה הפיוטית ומהצליל היפה של דבריו, ומתייחסים אליו כאל מופע מהנה המושך את הלב לשמוע [רד"ק, מלבי"ם, שטיינזלץ].
מתוך גישה זו נובע סופו של הפסוק: וְשָׁמְעוּ אֶת־דְּבָרֶיךָ וְעֹשִׂים אֵינָם אוֹתָם. העם אמנם מאזין לדברים, אך זוהי שמיעת האוזן בלבד [מצודת דוד]. מכיוון שהם מתייחסים לדברי הנביא כאל יצירה אמנותית שאין בה ציווי או אזהרה, הם אינם רואים את עצמם מחויבים לקיום התוכן המעשי של הדברים [מצודת דוד, שטיינזלץ]. מבחינה תחבירית, הצירוף וְעֹשִׂים אֵינָם אוֹתָם כתוב בסדר מילים הפוך, ומשמעותו הפשוטה היא שהם אינם עושים אותם [מצודת דוד].