יחזקאל, פרק ל״ג, פסוק ל״ב

העם מתייחס אל תוכחת הנביא כאל מופע בידור וחוויה אסתטית במקום כאל מסר מחייב. וְהִנְּךָ לָהֶם כְּשִׁיר עֲגָבִים, שנתפס בעיניהם כשיר חשק וצחוק, כשיר לעג מליצי או כנגינת חלילים. הם מתייחסים אל הנביא כאל אמן שהוא יְפֵה קוֹל וּמֵטִב נַגֵּן, ונהנים משילוב שירתו הערבה, נגינתו והשפה הפיוטית של דבריו. מכיוון שזוהי יצירה אמנותית עבורם, אמנם וְשָׁמְעוּ אֶת־דְּבָרֶיךָ להנאתם, אך זוהי שמיעת אוזן בלבד. משום כך וְעֹשִׂים אֵינָם אוֹתָם, והם אינם מקיימים בפועל את התוכן המעשי של הדברים.