יצא לכם פעם לשמוע קול אזהרה חזק וידעתם שאתם חייבים לרוץ מיד למקום בטוח? תארו לעצמכם מצב שבו מישהו שומע את האזהרה הזו, אבל פשוט מחליט להתעלם ממנה ולהישאר במקום. בימי התנ"ך היו תוקעים בשופר כדי להזהיר את העם שאויב מתקרב. התקיעה בשופר הייתה סימן מוסכם שהדריך את האנשים לאיזה כיוון לברוח ואיך להינצל. אם אדם שמע את קול השופר ולא נזהר, כלומר לא הקשיב לאזהרה ולא ברח, ואז הגיעה החרב ותקחהו ופגעה בו, האשמה היא רק עליו.
זה בדיוק מה שנקרא דמו בראשו יהיה. הביטוי הזה אומר שהאדם עצמו אשם במה שקרה לו. הצופה שעמד על החומה והתריע עשה את התפקיד שלו נאמנה, אבל האדם שבחר לאטום את האוזניים התרשל בשמירה על החיים שלו.
לקול השופר יש גם משמעות נוספת וחשובה. תקיעת השופר בעת צרה נועדה לעורר אותנו, ממש כמו שעון מעורר לנשמה. היא מזכירה לנו לחזור בתשובה, לתקן את המעשים שלנו ולעזוב התנהגות לא טובה. מי שמתעלם מקול השופר, בעצם מסרב לתקן את המידות שלו מבפנים. לכן, כשאנחנו מקבלים אזהרה, האחריות לפעול ולתקן נמצאת תמיד בידיים שלנו.