הצטרפותם של משרתי המקדש לשיירת השבים מן הגולה לוותה ברישום מדויק של תפקידם, מעמדם וזהותם. קבוצה זו, הנקראת הַנְּתִינִים, מורכבת למעשה מעבדים [רש"י]. מבחינה היסטורית, אלו הם הגבעונים, אשר במקור מונו על ידי יהושע בן נון לשמש כחוטבי עצים לעדה, ולימים הוקצו לתפקידם באופן רשמי על ידי דוד המלך [מלבי"ם].
הנתינים הללו הם אלו שֶׁנָּתַן דָּוִיד וְהַשָּׂרִים – כלומר, דוד ושרי ישראל מסרו אותם במיוחד כדי לשרת במקדש [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. המונח וְהַשָּׂרִים מתפרש כממונים, או לחלופין כאנשים הסרים למשמעת [ביאור שטיינזלץ]. ייעודם המרכזי של הנתינים היה לַעֲבֹדַת הַלְוִיִּם, דהיינו לסייע ללויים במלאכות השונות הנדרשות עבור בית ה׳ [מצודת דוד].
בסך הכל עלו מאתיים ועשרים נתינים, ועליהם נאמר כי כֻּלָּם נִקְּבוּ בְשֵׁמוֹת. משמעות המילה נִקְּבוּ היא ששמותיהם פורשו וצוינו במדויק [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. רישום זה מעיד על כך שהיו רשימות מפורטות ומסודרות של כל הנתינים שעלו ארצה [ביאור שטיינזלץ], ויש המדגישים כי הפירוט השמי נועד לציין במיוחד את האנשים החשובים והידועים מתוך קבוצה זו [מצודת דוד].