עזרא מטיל אחריות כבדה על נושאי אוצרות המקדש, ומורה להם לשמור בקפדנות על הכסף, הזהב והכלים היקרים לאורך המסע, עד למסירתם הרשמית והמדויקת לידי ההנהגה בירושלים.
לגבי משמעות הציווי שִׁקְדוּ, קיימות שתי גישות מרכזיות. מחד, יש המפרשים את המילה מלשון מהירות, כלומר הוראה להזדרז ולמהר בכל הנוגע לטיפול בכלים ובאוצרות [מצודת דוד, מצודת ציון]. מאידך, פרשנים אחרים מסבירים כי הכוונה היא להשגחה מתמדת, ערנות ושקידה על שמירת החפצים היקרים [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. על השומרים להקפיד על כך וְשִׁמְרוּ עַד תִּשְׁקְלוּ, כלומר עד לרגע שבו ימסרו את האוצרות במניין וישיבו אותם במשקל מדויק לידי שרי הכהנים, הלוויים ושרי האבות [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
סיום הפסוק המציין את הַלִּשְׁכוֹת בֵּית ה' מציג מבנה תחבירי שזכה למספר התייחסויות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שזהו יעד המסירה, והשקילה לפני השרים נעשית על מנת להכניס ולתת את האוצרות בתוך לשכות המקדש [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה לשונית, יש המבארים כי אות היחס בי"ת מהמילה הקודמת "בירושלים" נמשכת גם לכאן, כאילו נכתב "בהלשכות של בית ה'" [מלבי"ם]. לעומת זאת, גישה שונה מציעה כי הביטוי מתייחס לאנשים ולא למקום, כלומר הכוונה היא ל"שרי הלשכות" של בית ה'. לפי פירוש זה, הוספת ה"א הידיעה למילה בסמיכות היא תופעה דקדוקית חריגה [אבן עזרא].