לקראת מסע ארוך לירושלים, ניצבת קבוצת גולים אזרחית הנושאת עמה כסף, זהב וכלים יקרים, כשהיא נעדרת הגנה צבאית הולמת. במצב פגיע זה, מכריז עזרא על תענית ציבור. המילה וָאֶקְרָא משמעה גזירת תענית על ידי הכרזה פומבית [מצודת דוד], במטרה לקבל את הצום ולהגדיר במפורש את מטרת התפילה, שכן יש לפרש את הבקשות בפירוט [חומת אנך]. הפעולה לְהִתְעַנּוֹת מתפרשת כפשוטה – לישב בתענית [רש"י].
המעמד מתרחש עַל־הַנָּהָר אַהֲוָא, כלומר על גדות הנהר הזורם אל מקום הנקרא אהוא [אבן עזרא, מצודת דוד], רגע לפני היציאה לדרך [ביאור שטיינזלץ]. בנקודה זו התחוורו לעזרא סכנות המסע והאיומים מצד אויבים ושומרונים [רלב"ג].
מטרת הצום היא בקשת דֶּרֶךְ יְשָׁרָה מאת ה'. הפרשנים מסבירים כי הכוונה היא למסע שליו וקל ללא תקלות [רש"י, ביאור שטיינזלץ], שבו לא יוכלו להשיג אותם אויבים, אורבים ושודדי דרכים [רלב"ג, מצודת דוד]. הסכנה הייתה מוחשית בשל היעדר ליווי של חיל ופרשים מטעם המלך, שכן עזרא נמנע מלבקש עזרה צבאית כדי לקדש את שם ה' ולהראות שההשגחה העליונה היא שמגינה עליהם, ולא כוח בשר ודם [חומת אנך].
סדר הבקשה בפסוק, לָנוּ וּלְטַפֵּנוּ וּלְכׇל־רְכוּשֵׁנוּ, אינו מקרי. מבנה זה משקף את דרך התפילה הראויה, שבה האדם מבקש תחילה על העיקר, קרי הצלת חיי המבוגרים, ולאחר מכן מרחיב את תפילתו ומוסיף לבקש גם על הטפל – הילדים והרכוש [מלבי"ם].